יד שנייה: איך השתנו האתרים החשובים בתל אביב לאורך השנים?

המרינה, בית אסיה, בית בן גוריון ובית הפגודה. פרויקט מצולם מיוחד, חלק ד'

מרינה (צילום מקור: יעקב סער, לע"מ)
מרינה (צילום מקור: יעקב סער, לע"מ)
28 בינואר 2018

בית אסיה

צולם מרחוב ברקוביץ'

בית אסיה (צילום מקור: יעקב סער)

מרץ 1980. בניין נמוך בעל קירות מעוגלים מרוצף כולו באריחי קרמיקה לבנים מבריקים נבנה לפני כשנה על רחוב ויצמן. הוא עומד בלב העניינים, ליד בית IBM, בית המשפט ובית החולים איכילוב, ונמצא במתחם מיוחד ובינלאומי שבו כל הבניינים נקראים על שם יבשת אחרת: "בית אמריקה", "בית אירופה", והוא – "בית אסיה". מדובר במבנה ייחודי בנוף התל אביבי, שונה מבנייני הבאוהאוס הלבנים של שנות ה־30 ושונה גם מהבנייה העכשווית של המגדלים הארוכים מרובי הקומות. צורתו העגולה מקנה לו מראה מאוד נשי בין כל המגדלים הגבריים העומדים זקופים סביבו. בית אסיה הוא אחד המבנים הפוסט מודרניסטיים האקזוטים ביותר בעיר. הוא תוכנן כמבנה ירוק, ועל פי התחזיות בעוד שנים ספורות ממרפסותיו האופקיות המתעגלות אמורות להשתפל צמחייה רבה. הוא משמש כבניין משרדים בעל שבע קומות ואותן מאכלסים בעיקר שגרירויות מהעולם – של האיטי, פנמה, ונצואלה, אקוודור, איטליה ויפן, וגם חברה לביטוח, סוכנות מצלמות ופרקליטות מחוז תל אביב. בקומה הראשונה אפילו מתאמנת התזמורת הקאמרית. 

נובמבר 2017. בית אסיה שמר על הנוכחות העגולה והנשית שלו בין המגדלים האפרוריים שמסביב. הוא הפך לאחד מאייקוני האדריכלות המפורסמים של העיר, לא רק בזכות מרפסותיו המתעגלות וצורתו הלא סימטרית המזכירה טופוגרפיה טבעית, אלא גם בזכות עיצוב הפנים המיוחד שלו, לרבות כיסוי "שטיח" עשוי מתכת ועבודות אמנות הפזורות ברחבי המבנה. בשנות ה־80 המבנה הוצג במוזיאון פומפידו בפריז כאחד מ־50 הבניינים המעניינים בעולם במאה ה־20. בשנת 2008 רכש יזם הנדל"ן אלפרד אקירוב את המבנה בסכום של 211 מליון ש"ח. הוא תכנן להוסיף מעל המבנה מגדל משרדים ומסחר של 12 קומות, שאותו היה אמור לתכנן בן־חורין, האדריכל שתכנן את המבנה המקורי. בינתיים דחתה העירייה את בקשתו וביקשה ממנו לחפש אלטרנטיבות לשיפוץ הבניין. גם היום נהנה המבנה מהשיק הבינלאומי ומחזיק במספר רב של שגרירויות מהעולם, לרבות וייטנאם ושבדיה. ביניהן פועלים גם כמה בתי קפה ומסעדות ומכון גתה לקידום השפה והתרבות הגרמנית, ובמשך 12 שנה שכן בו גם המכון לקידום התרבות הפולנית בארץ.

>>לפרויקט המלא:

חלק א'
חלק ב'
חלק ג'

בית הפגודה

צולם מרחוב בצלאל יפה

בית הפגודה (צילום מקור: כהן פריץ)
בית הפגודה (צילום מקור: כהן פריץ)

מאי 1972. בכיכר המלך אלברט ניצב החל מ־1924 המבנה החלומי והמרשים שתכנן האדריכל אלכסנדר לוי, שהוזמן במיוחד מברלין על ידי בעלי הבית, מוריס דוד בלוך, סוחר טקסטיל מניו יורק. לוי, אגב, שב לאירופה ונספה באושוויץ. הבית תוכנן בסגנון אקלקטי, משלב לאמנטים מהאסלאם, מיוון ומהמזרח הרחוק. המבנה בן שלוש הקומות מלא בקשתות המעטרות את כל חלונותיו, וגגו בעל שבעת המפלסים נבנה בהשראת פגודה יפנית – ומכאן שמו. הבניין מוקף בגינה שעוצבה לפי עקרונות הפאנג שוויי, גם כן בהשראה יפנית, מלאת צמחייה, מים וחלוקי נחל. ב־1935 הותקנה בבניין מעלית – מהראשונות בעיר – שעוררה התרגשות רבה בקרב התל אביבים. ילדי העיר שהיו המומים מהמחזה הנדיר עמדו בתור שעות ארוכות כדי לעלות ולרדת במעלית. המבנה ניצב בלב הכיכר הקרויה על שמו של אלברט הראשון, מלך בלגיה, שעמד בקשרים קרובים עם ראש העיר מאיר דיזנגוף, תמך במפעל הציוני ואף ביקר בארץ ב־1933. שנה לאחר מכן הוא מת במהלך טיפוס בהרי הארדנים, ודיזנגוף, ההמום ממות חברו, קרא על שמו את הכיכר, שהיא בעיקרה אי תנועה קטן עם ספסל ושני עצי שקמה, במפגש הרחובות נחמני, בצלאל יפה, מלצ'ט ומונטיפיורי.

אוגוסט 2017. לאחר מותו של בלוך עבר הבית גלגולים רבים. בין השאר שימש כמשכנה של קונסוליית פולין בתל אביב, שימש כמשכנם של בתי מלאכה, משרדים, קליניקות שונות ובית כנסת, ובחצרו אפילו עמד לתקופה דוכן למכירת פרחים. ב־1997 נרכש הבית עבור 5.2 מיליון דולר על ידי רוברט וייל, איש עסקים שבדי, שהחליט להפוך את הבית לבית מגוריו. בשנת 2000 החלו במקום עבודות שימור, שעליהן הופקדו משרד האדריכלים פלסנר ואדריכלית הפנים הצרפתייה אנדרה פוטמן. בקומה הראשונה הותקנה בריכת שחייה עם סאונה, בקומה השנייה תוכננו חדרי שינה, והקומה השלישית שימשה לסלון ולמטבח. על הגג נבנה חדר זכוכית עם אח. ב־2011 נרתם בית הפגודה למאבק ב"ברוני הגז" ועל גגו נתלו שלטים כחלק מהקמפיין במאבק. השלטים נבנו ביוזמתו של וייל עצמו, בהשפעת בתו, פעילה חברתית המעורבת במחאה. הכיכר שמסביב לבניין שמרה על קסמה, והבניינים מהסגנון האירופי שסביבה הפכו אותה לאחת האטרקציות המרכזיות לתיירים הבאים לערוך סיורי אדריכלות בעיר.

בית בן גוריון

צולם מכיוון דרום

בית בן גוריון. (צילום מקור: יעקב סער)
בית בן גוריון. (צילום מקור: יעקב סער)

דצמבר 1971. לפני 40 שנה נבנה כאן ברחוב מבנה דו-קומתי קטן, אותו תכנן האדריכל דוד טוביה, כחלק משכונת פועלים א', הראשונה מבין שכונות הפועלים בתל אביב, שניסתה לתת מענה לקהילת הפועלים העירונית. במסגרת הפרויקט, נבנו בתים צנועים צמודי-קרקע, ולידם משקי עזר שנבנו על אדמות קק"ל. מי שעבר להתגורר במהרה ברחוב הוא דוד בן גוריון, מזכיר ההסתדרות ובהמשך גם ראש הממשלה הראשון של ישראל. החיים בבית התנהלו במרחב שבין הפרטי והציבוטרי: קומת הקרקע שימשה כביתה של המשפחה, ובקומה השנייה הוקמה ספריה גדולה ומרשימה עם ספרים שאסף בן גוריון ממסעותיו בעולם, וכללה קרוב ל-20 אלף פרטים, ביניהם ספרים בלטינית, גרמנית, רוסית ויוונית עתיקה. לצידה שכן חדר עבודה ששירת את בן גוריון לפעילותו הממלכתית, בו אירח מנהיגים מהארץ ומהעולם. על עבודת האדמה ועיבוד המשק הסמוך הופקדו פולה רעייתו וילדיו, שגידלו שם ירקות, פירות ועשבי תיבול. בשנת 1953 עברה משפחת בן גוריון להתגורר בקיבוץ שדה בוקר, אך הם המשיכו להשתמש בבית התל אביבי מעת לעת.

ספטמבר 2017. השנים חלפו, שדרות בן גוריון הפכו לאחת היוקרתיות והמבוקשות בעיר, ומרבית הבניינים מסביב גדלו ושופצו. רק ביתו של בן גוריון נותר קטן וצנוע מהם, אחד השרידים היחידים של שכונת פועלים א'. שלוש שנים אחרי מותו הוכרז הבית כבית לשימור, ונפתח לקהל. בעקבות צוואתו הנדיבה של בן גוריןו, משמש היום הבית כמוזיאון לזכרו, ומכרז תרבות, קריאה ועיון. הבית נשמר כפי שהיה ודרך הביקור בבית ניתן ללמוד על דמותו ואורח חיו של דוד בן גוריון ומשפחתו. ניתן לבקר בחדרה של בתו רננה, שבמבצע סיני ובמלחמת ששת הימים שימש כחדר שינה ומקלט עבור בן גוריון, ממנו קיים את הקשר עם המטה הכללי וקיבל דיווחים מהמבצע.

מרינה תל אביב

צולם מהמזח לכיוון מזרח

מרינה (צילום מקור: יעקב סער, לע"מ)
מרינה (צילום מקור: יעקב סער, לע"מ)

אוקטובר 1976. כבר ארבע שנים שצמוד לחוף גורדון עומדת מרינה תל אביב, המרינה הראשונה שהוקמה בישראל. היא התחילה כמועדון שיט קטן, שנבנה ביוזמתם ובעידודם של חובבי השיט הרבים בארץ שרצו מקום בטוח לעגון בו את היאכטות והסירות שלהם. עם השנים המועדון גדל וצבר קהל רב, שהצריך מקום מוסדר שיאפשר יציאה קבועה ונוחה לים. כך הוקמה ב־1972 המרינה, שהייתה אמורה להיפתח בטקס חגיגי באוקטובר 1973, טקס שבוטל בעקבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לפני המלחמה קנו מקימי המרינה גיורא ומיכל קדר את גלשן הרוח הראשון בארץ, אלא שרק לאחר ששככו הקרבות ירד הגלשן לראשונה לים, ובמהרה התפשטה השמועה כמו אש בשדה קוצים. שייטים מכל הארץ באו לראות את הפלא החדש, כלי שיט זול וקל להתניידות, והביאו לטרנד שיט פורח בכל רחבי הארץ, להקמת מרינות בחיפה, באשדוד, בעכו, באילת ובאשקלון, ולהפיכתה של ישראל למעצמה אולימפית בתחום גלשני הרוח. המרינה גם סייעה לתיירות התל אביבית, שמשכה לכאן יאכטות ושייטים מכל קצוות תבל.

ינואר 2018. מאז שנות ה־70 דעכה תיירות היאכטות בישראל, דווקא בשל קוטנה של המרינה. המרינה התמלאה ביאכטות מקומיות, והתיירים נאלצו לחפש מקומות עגינה במרינות בערי החוף הסמוכות – מלימסול ולרנקה הקפריסאיות, דרך מרמריס הטורקית ועד לערי החוף ביוון. במקביל, לאחר המלחמה נחסמה תעלת סואץ, מה שהקשה את הגעת יאכטות מדרום לישראל. מה שממש לא דעך היא הפריחה הספורטיבית של גלשני הרוח, אף שאלה פעלו בעיקר מחוץ לתל אביב. ב־1996 זכה גל פרידמן במדליה אולימפית בגלישת רוח, וב־2004 שדרג את ההישג והפך לאלוף האולימפי הראשון מישראל, באותו המקצוע בדיוק. מאז אספו גולשי הרוח הישראלים מאות מדליות מטורנירים חשובים – בהם הגולשת לי קורזיץ, שזכתה ארבע פעמים בתואר אלופת העולם בגלישת רוח, הרבה יותר מכל ספורטאי אחר. ב־2010 ניסתה המרינה להשיב את הפוקוס אליה ועברה מתיחת פנים דרמטית. הותקנו בה רציפים חדשים ומתקדמים ומערכות חדישות וחסכוניות באנרגיה, וכיום היא מארחת פעילות ימית ענפה, שכוללת שלוחה של שבט צופי הים התל אביבי, בתי ספר לצלילה, את בית הספר לחינוך ימי, את מועדון השיט התחרותי של הפועל תל אביב ואת עמותת אתגרים, שמקדמת ומפתחת אנשים עם מוגבלויות דרך פעילות ספורטיבית. סך הכל עוגנות במרינה 320 סירות, ועליהן מפקחת משטרת ישראל, שמחזיקה במקום נקודה של ביקורת הגבולות.