יום הקולנוע הישראלי 2024: איזה סרטים הכי כדאי לכם לראות?

קשה שלא לאהוב את יום הקולנוע הישראלי, שמגיע אחת לכמה חודשים ומספק לנו הזדמנות לראות סרטים ישראלים – גם כאלו שעוד לא יצאו רשמית לאקרנים – במחיר היסטרי של 10 ש"ח. השנה היום המיוחד הזה מתקיים רק יומיים אחרי טקס פרסי אופיר, האוסקר הישראלי, כך שיש לנו אפילו את דעת האקדמיה להשוות מולה, ואז להגיד "בונא, איזה גרועים הם על זה ש[הכנס שם סרט כאן] לא זכה". ביקשנו ממבקרת הקולנוע שלנו לבחור חמישה סרטים שאתם חייבים לרוץ ולראות ביום הקולנוע הנוכחי (רביעי, 18.9), ואלו הם בחירותיה:

>> פעם הוא היה ראפר, היום הוא מנכ"ל דרכנו. זאת העיר של נמרוד דוויק

בנות כמונו

סרטן של בת אל מוסרי (תסריט ומשחק) ולי גילת (בימוי) חזר אמש עם שלושה מתוך שישה פרסי אופיר האופיר להם הועמד, עבור שחקני המשנה והליהוק. זה סרט ריאליסטי בסגנונו, מצחיק ומרגש ומלא חיים, על שחר בת ה-17 (היאלי יוסף זאדה) שמתגוררת בשכונה קשה בבת ים ולומדת ב"בית גילה" – מוסד שאליו נשלחות נערות במצבי סיכון. אביה (יעקב זדה-דניאל המעולה) מאושפז במוסד לחולי נפש, ואמה (מוסרי) רחוקה מלהיות מודל של יציבות. לכן שחר צריכה לקחת אחריות גם על אחותה הקטנה שמתכוננת לתחרות ריקוד. אל "בית גילה" מגיעה מורה חיילת (הדר דרור), ושחר מוצאת עצמה נמשכת אליה. הסרט מלוהק נהדר, ניחן באותנטיות אנושית ורגשית נדירה, והוא מזכיר את הקולנוע של קן לואץ' במיטבו. "בנות כמונו" ישתתף בתחרות בפסטיבל חיפה המתקרב, ומתישהו גם ייצא למסכים. כשזה יקרה, תרצו לראותו עוד פעם.

הנכס

סרטה הראשון של דנה מודן מבוסס על הרומן הגראפי המהולל של אחותה רותו. זאת דרמה קומית מפתיעה ושובת לב, האורגת סיפור מפותל על סבתא רגינה (רבקה מיכאלי) ונכדתה מיקה (שרון סטריבמן מהסדרה "שישה אפסים") שטסות לוורשה לאתר את הנכס המשפחתי שהוחרם על ידי הנאצים. במטוס נדבק אליהן חזן עם כוונות מפוקפקות (אורי הוכמן בהופעה ערמומית). בהגיען למלון בוורשה, הסבתא מוצאת דרכים לנפנף את נכדתה, והסיפור מתפצל לשתי עלילות בילוש ורומנטיקה. דרמות אהבה ושואה הן לרוב בעייתיות משלל בחינות. "הנכס" אינו נופל למהמורות המוכרות, ומשובץ ברגעים שנונים ומקסימים. התסריט, מיכאלי, הוכמן והצלם ירון שרף היו מועמדים לפרסי אופיר, אך לא חזרו עם פרס. גם לסטריבמן הגיעה מועמדות.

טאבו: עמוס גוטמן

במרכז הסרט התיעודי היפה הזה על הבמאי הנפלא – שהלך לעולמו בגיל 38 אחרי שהשלים ארבעה סרטים באורך מלא – נמצא ראיון מצולם שערך ממש בימיו האחרונים, כשמחלת האיידס המוכחשת ניכרה היטב על פניו הגרומים. זה ראיון כן ועצוב שמעיד על מודעות עצמית גבוהה. פרט לעמוס גוטמן מתראיינים בסרט אנשים בודדים שהיו קרובים אליו – אחותו ובן זוגו – וגם הם אינם מדלגים על המהמורות באופיו. שאולי מלמד (שערך את "כביש הסרגל") מתבונן בתשומת לב בסרטיו הארוכים והקצרים של גוטמן, שהביאו לקולנוע הישראלי סוג חדש ואחר של רגישות אומנותית, ומצליב דימויים מתוכם להדגשת ייחודו כיוצר. זהו דיוקן אינטימי ומהורהר של אמן להט"בי – לפני שהמונח היה קיים – שהתקשה למצוא את מקומו בחברה ובתרבות הישראלית, ולכן הוא שינה אותה. "טאבו" היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, אך הפסיד ל"הדונם של סבתא".

כביש הסרגל

טלי שרון מעולה וכמעט בלתי מזוהה בתפקיד דפנה, חוקרת משטרה מתל אביב שהוגלתה לתחנת עפולה, והיא לא במוד של לרכוש חברים חדשים. מקרה זניח של טלפון אבוד שנמצא בידיו של חשוד, מעורר אותה לפתוח בחקירת היעלמותה של אלמנת מלחמה. הוריו השכולים של החתן (יגאל נאור ושרה פון-שוורצה) טוענים שאין מה לחקור, כי אורלי נוהגת להסתלק מדי פעם. במשטרה קונים את הגרסה שלהם, אבל דפנה לא משתכנעת ומתעקשת להמשיך לחקור, בניגוד להוראות. עידן עמדי מספק נוכחות גברית שקטה ואטרקטיבית בתפקיד אחיו של המנוח. בעלילת החקירה יש פער או שניים שהיה כדאי לתקן עוד בשלב הכתיבה, אבל הסרט מלפף את הצופים באווירה עזה באמצעות בניה מדוקדקת של המקום ושל הדמויות. נראה שההשראה הז'אנרית היא פחות הוליוודית, ויותר אירופאית וקוריאנית. מיה דרייפוס כתבה לטלי שרון דמות נהדרת, שמחזיקה אותנו מרותקים לכל מה שהיא עושה, בין אם היא מתקנת מזגן, אוכלת פלאפל או בולשת. הסרט קטף תשע מועמדויות לפרסי אופיר, בהן לסרט, לבמאית ולשחקנים, אך חזר בידיים ריקות.

העיר הזאת

הבלש ג'ו חלפון (עמית אולמן) נוהג לפענח רמזים באופן מילולי, או להסתמך על ניחושים פרועים, מה שמעצבן את השותף שלו (עומר הברון) שלא מבין את שיטותיו. כשצמד הבלשים יוצאים לחקור מה קרה לאחותה של שרה בנט המפתה, מצטרפים לסיפור אלון נוימן בתפקיד מפקח משטרה ועידן אלתרמן כשליחו של מנשה המסתורי, מלך העולם התחתון שאף אחד לא יודע מיהו. אופרת הראפ הבימתית שהפכה לקאלט זכתה לעיבוד קולנועי משובח, שאינו דומה לשום דבר שנראה על המסך הישראלי. אולמן, הברון ועומר מור שעל המוזיקה יצרו תרכובת ייחודית ומגובשת של מותחני בלש אפלים בנוסח ההוליוודי עם הגיון ישראלי פרוע אך מוקפד עד לפרט האחרון, והכל בקצב היפ הופ ובחריזה מלאת השראה. זהו מין חלום על חלום על אמריקה, שמסובב את המבט לתרבות הישראלית שבה הוא נטוע, והוא עשוי עם המון סטייל וכישרון. הזדמנות נוספת לראות את אחד הסרטים היותר טובים שנוצרו כאן.