יוצרי הדוקו הישראלי על דור ה־Y דווקא אופטימיים

"וואי וואי וואי", הסדרה הדוקומנטרית החדשה של כאן 11, מנסה לפרק את המציאות של דור ה־Y, תוך בחינת הקלישאה על הפינוק והאגואיזם.

אברהם ואגמון. מתוך "וואי וואי וואי"
אברהם ואגמון. מתוך "וואי וואי וואי"
12 ביוני 2019

ליאיר אגמון יש כבר אוסף מכובד של תגובות מצופי הסדרה החדשה שלו, "וואי וואי וואי". הוא קיבל מאות כאלה ומחלק אותן לשלושה סוגים: "באופן גס, שליש זה דיונים ענייניים, שני שלישים זה 'איך לא הכנסת משהו אחר' או 'איזה יופי שכן הכנסת את הדבר הזה'".

הסדרה שיצרו אגמון וטל בכר עבור כאן מפרקת לאורך שבעה פרקים את המציאות של דור ה־Y. כמו ב"טרמפיסטים" ופרויקט אחרים של אגמון, גם כאן ראיונות וסיפורים אישיים הם העיקר. תמצאו שם בוגר תואר שני שעובד כשיפוצניק עד שימצא עבודה מכניסה יותר, אמנית שעובדת מחוף הים במקום מהמשרד, אלמן שנרתע מהזיוף של אפליקציות ההיכרויות, צעירה שעזבה משרה תאגידית כדי להגשים חלום יצירתי ואחרת שוויתרה לגמרי על הרשתות החברתיות. ההשראה הייתה סדרת הכתבות באותו נושא שפרסמה ב־Mako צליל אברהם, שגם משתתפת בסדרה כיועצת תוכן. המפגשים בינה ובין אגמון מחברים בין הסיפורים הקטנים לכדי תמונה שלמה, מדכאת אבל גם אופטימית.

לקרוא לילידי שנות ה־80־90 נהנתנים, אגואיסטים או מפונקים זו כבר קלישאה שחוקה, שהסדרה מקדישה פרק שלם לניתוח והפירוק שלה. גם ילידי אותו דור מערערים לא פעם על השיח הדורי שמוצג בסדרה ובכלל במדיה. אברהם, כיום כתבת בתאגיד השידור כאן שמנתחת את הקשר בין כלכלה ואנשים בפודקאסט "חיות כיס", נתקלת בדיון הזה המון במסגרת עבודתה.

מתוך "וואי וואי וואי"
מתוך "וואי וואי וואי"

"הכלכלה היבשה נוגעת ברגשות עמוקים מאוג של בני אדם, בזהות שלהם. הלב של הדיון הדורי הזה הוא השאלה מי אחראי עליי ועל מה שקורה עם החיים שלי", היא מסבירה. "מצד אחד יש הסבר סביבתי לבחירות שאנשים עושים ולתנאים שבהם הם צריכים לעשות את הבחירה. מצד שני יש זעם נורא מצד מי שמרגיש שיש לו אוטונומיה ויכולת לבנות ולשלוט על חייו. הוא יגיד שאף גורם סביבתי לא משפיע עליו ומה שאתה עושה זה מה שיהיה. הדבר הכי בולט מהתגובות לסדרה זה שאנשים נורא חווים אותה דרך האני, אם זה מדבר עליי זה מעולה ואם זה לא דומה לי זה על הפנים".

נטען שבחרתם להציג מקרים חריגים וקיצוניים. במקום אנשים ש"עשו הכל נכון" ומה קרה להם יש סיפורים על אנשים שעושים תואר שנחשב לא שימושי ואז לא מוצאים עבודה.

אגמון: "בדור שלנו זה לא סיפור חריג בכלל. באותו הפרק היה גם סיפור על קלינאי תקשורת שכבר עשר שנים עושה מה שצריך במקצוע שהוא הכי עולם ישן. גם הוא לא גומר את החודש ואין לו זכויות ופנסיה. כל דמות אמורה לייצג משהו רחב יותר, וכל סיפור שנכנס משאיר בחוץ טריליון סיפורים אחרים. ניסינו לבחור אנשים שאפשר להתחבר אליהם ויודעים לדבר, ואין המון כאלה".

אברהם: "זאת סדרה דוקומנטרית, לא מצגת לתמונת המאקרו של כלכלת צעירים בישראל".

עד כמה השיח הזה על דורות הוא בכלל רלוונטי?

אגמון: "בהרבה מובנים הוא ריק לי לגמרי. אנשים זה אנשים, עובדה שאנשים בני 50 כותבים 'זה בול אני' וצעירים אומרים לי 'איזה בולשיט'. זה כמו פיגומים שמאפשרים לדיון להיווצר. יש כל מיני דברים שאי אפשר להתווכח איתם – מה לעשות שבדיוק כשבני גילי היו אמורים להפוך לבוגרים, שוק הנדל"ן התחרפן? ושבדיוק כשעברנו מילדות לבגרות האינטרנט נכנס? זה דברים שהם אובייקטיביים ייחודיים לדור".

אברהם: "מבחינת ההשפעה על הזהות של בני הדור אפשר להקביל את השינויים בשוק העבודה והדיור למלחמה. השיח הדורי בכללותו אופנתי מאוד היום, כל רגע רוצים להגדיר דור חדש ולא תמיד יש שם משהו מעבר לרשימה של מאפיינים סוציולוגיים שלא בהכרח משותפים להמון אנשים ממקומות שונים. פה מדובר בשינוי של מסלול חיים, של איך אני תופס את העתיד ומתכונן לחיים, שבירה מוחלטת של הציפיות. זה אירוע מספיק גדול בשביל להרגיש סוג של שותפות גורל".

אגמון: "יותר מאשר אם יש או אין דבר כזה דור ה־Y, אותי מעניין האדם שעוזב את העבודה שלו, או אלה שמבזבזים הרבה כסף על חופשות ועושים תארים שלא באים לידי ביטוי. עזבי עכשיו דור, זה מעניין אותי, זה חשוב".

הכתבה הראשונה של אברהם על דור ה־Y עלתה לרשת בפברואר 2016. היא הייתה אז בת 28, עורכת משנה במגזין סוף השבוע של Mako והרגישה שיש איזו אי הבנה שמונעת מדורות בוגרים יותר להבין כיצד חיים הילדים, הנכדים או הקולגות שלהם. שלוש שנים אחר כך הרבה נשאר אותו דבר והרבה גם השתנה. אגמון נותן כדוגמה את שוק הנדל"ן: "אני חשבתי שמדובר במשבר חי, אבל התברר לי שאנחנו כבר בשלב אחר. האנשים שפגשתי סיימו את שלב הדיכאון וההלם, עכשיו הם מחפשים ומיישמים את הפתרונות. השיח כולו הפך ליותר מורכב. אם הכתבות של צליל עשו סדר במשהו שכולם מרגישים אבל לא מבינים, הסדרה מנסה לראות לאן אנשים ממשיכים משם".

יצאתם מכל המסע הזה עם תקווה, או בתחושה פסימית שכולנו הולכים למות בלי פנסיה?

אגמון: "אני יכול לומר שהעורכת שעבדתי איתה יום יום על הסדרה, מה זה בדיכאון מזה. זה גרם לה לתסכול נורא, קשה להתווכח עם התמונה שמתקבלת".

אברהם: "אני כבר לא שם. יש שלב שאתה מבין את כל הבעיות ואחרי המשבר אתה אומר – עכשיו מה? זה מה שהאנשים בסדרה עושים, בצורה נורא מרגשת ומעוררת השראה ומעניינת. זה מצחיק כמה חופש יש בחוסר ביטחון כלכלי. אני לא חושבת שאנשים בגילנו אומרים לעצמם 'הלוואי שיכולתי לעבוד 40 שנה באותו מקום', כי השינוי הוא דו צדדי, אתה מתאים את עצמך למציאות הזאת".

אגמון: "אני מרגיש בר מזל שהחיים שלי לא יציבים".

"וואי וואי וואי", ימי שלישי 22:00, כאן11