חטופה ילדה תינוק בשבי. אי אפשר לחזור לשגרה עם הידיעה הזאת

אני כותבת את המילים האלה, למרות שהן אינן, כי איך אפשר בכלל למצוא מילה אחת בכל השפה העברית שתתאר את הזוועה הזאת. מערכת הביטחון הודיעה אמש (13.11) כי לפי ההערכות אחת החטופות ילדה תינוק בשבי חמאס בעזה.

>> צעדת הדמעות: משפחות החטופים יצעדו מתל אביב לכנסת
>> "אנחנו עושים הכל כדי להחזיר אותם הביתה"? לא, אתם לא

כמעט 40 יום חלפו מאז שכ-240 ישראלים, בהם תינוקות, ילדים, גברים ונשים כולל קשישים – נחטפו באכזריות. המחשבה שתינוק, למעשה עובר שנמצא ברחם אמו, המקום שאמור להיות המקום הבטוח שלו, החממה שלו, נחטף לעזה בעודו ברחמו – קורעת לי את הנשמה. המחשבה שהוא נולד אל תוך הגיהנום, לא מאפשרת לנשום עוד רגע. המחשבה על אימא שלו, או שלה, האמיצה והמבועתת, שנאלצה ללדת בתנאים הכי איומים שאפשר להעלות על הדעת, התגלמות כל הסיוטים, מביאה ילד לאוויר העולם בסיטואציה הזו – מכאיבה לי בכל הגוף.

התגלמות כל הסיוטים. מפגן תמיכה במשפחות החטופים והנעדרים (צילום: דן קיטווד/גטי אימג'ס)

הדבר הזה בלתי ניתן להכלה – ואסור להכיל אותו, אסור לקבל את זה. אני נזכרת ביום הלידה של בתי, לפני שנתיים וארבעה חודשים, ורוצה לחבק אותה חזק, יחד עם התינוק או התינוקת שנולדו בשבי והאימא האמיצה הזו. אני מקווה שהם לפחות ביחד, שלא הפרידו ביניהם, שבתוך כל הרוע השטני הזה יש בכל זאת ניצוץ של אנושיות.

ארגוני הנשים ברחבי העולם זנחו אותנו, אבל אני מקווה שהיושבים בהנהגה – למשל זה שממאן להעביר את מלוא התקציב לשיקום העוטף ולמלחמה, זה שמפטם אותנו בנשקים בזמן שהאלימות בבתים גואה, וכמובן זה שעומד בראש – ונפגש רק אתמול לראשונה עם תושבי העוטף, אבל רק מיישוב שתושביו נמנים על קהל בוחריו – אני מקווה שכל אלה יבינו כבר שהחטופים לפני הכל. אני מקווה שאולי זה מה שיגרום להם להקשיב כבר לתקתוק השעון.

חלונות ראווה למען הילדים החטופים במתחם שרונה. צילום: גיא יחיאלי