נפגשתי עם 40 צעירות דתיות – לא תאמינו מה קרה אחרי
״מה הדבר הראשון שעולה לכן בראש כשאני אומר ׳תל אביב׳?״ - כל הקלישאות צפו, אבל נעלמו מהר מאוד. אלכס פולונסקי על מפגש עם 40 צעירות דתיות ממכינה קדם צבאית
פחדתי משתיקות מביכות, ועוד יותר פחדתי משתיקות מביכות מול בנות נוער (ככה נראתה ההתבגרות שלי). בלילה שלפני המפגש צפיתי בטריילר של ״סיכון מחושב״ עם מישל פייפר כדי להזכיר לעצמי, ממש בקטנה, לקראת מה אני הולך – חבורה צעירה שרחוקה ממני גיאוגרפית, אבל בעיקר תודעתית.
״מה הדבר הראשון שעולה לכן בראש כשאני אומר ׳תל אביב׳? עזבו תל אביב בעצם, ׳תל אביבים׳ – כל דבר״. הידיים מורמות, אני מצביע כל שתי שניות לעבר אחת מהן וזה מרגיש כמו לנצח על תזמורת, רק שאין הרמוניה בין הצלילים ולא נוצרת מנגינה, אלא פשוט רצף מסודר של ביטויים. כל אחד מהם נאמר באופן נחרץ. לחלל החדר – בית הכנסת במגדל שלום – נזרקו המילים הבאות: ״חיים בסרט״, ״שותי אספרסו״, ״פלצנים״, ״מנותקים״ ושלל הגדרות שאפשר למצוא בטוקבקים או בקרב פוליטיקאים מהימין (שחוץ מהגדרות שתמיד כיף לנתח, אין להן קשר רב למציאות התל אביבית יותר מאשר לזו הישראלית או האנושית בכלל). שמעתי את מה שציפיתי לשמוע. קיוויתי שנדבר, אבל חששתי שבעיקר נתכתש ויהיה לא נעים לכל הצדדים.
הרצאה שהתבקשתי לשאת בקרב 40 בנות 18, כולן חברות מכינת צהלי – מכינה קדם
צבאית לבנות דתיות שפועלת בקיבוץ משואות יצחק – הפכה מהר מאוד לדיון פורה (ותמציתי מדי, לצערי, מפאת חוסר זמן) על תל אביב/ים/יות, היחס למרכז אל מול הפריפריה, פערי מעמדות, יוקר מחיה, פוליטיקת זהויות, זכויות להט״ב, יחסי יהודים־ערבים והוויי תרבותי.
בהתכתבות מקדימה עם אחת החניכות של המכינה, שארגנה את המפגש, היא הסבירה לי שהוא חלק ממפגשים וסיורים ברחבי הארץ “כדי ללמוד על האוכלוסיות והאזורים השונים״. חשבתי שהן באות לסמן וי, שהמערכת מכריחה אותן והן מצייתות, ושאני מצדי אאלתר כמה שאוכל, אתווכח ואצא משם במחשבה שהייתי ניצב במסלול שאין ביכולתי לשנות.
במקום זה נחשפתי לעשרות צעירות סקרניות, מנומסות בטירוף אבל חסרות בושה, שבאו לבחון, לשמוע ולקבל תשובות. לא היה שם ניסיון לבטל את העמדות שלי – הליברליות, החילוניות, השמאלניות, שאינן מכירות באלוהים או בקדושת האדמה – אלא כוונה אמיתית להבין, ורק לאחר מכן, אם חשו כך, לא להסכים. לא ניסיתי גם לבטל את העמדות שלהן. זו לא המטרה, אני יודע כמה נמוכים הסיכויים לכך ובטוח שצריך יותר משעה. המטרה היא אחרת – לקחת את הסטריאוטיפים שעלו בתחילת השיחה ולפרק אותם בהדרגה כדי להוכיח שאין בהם תוכן.
בימים שאחרי המפגש חשבתי עליו הרבה – ממשהו שנראה לי כאינטראקציה מעניינת בסוף יום עבודה, הבנתי בדיעבד שהוא היה הזדמנות שאני מקווה שניצלתי נכון. זה מרגש שהן באו, האזינו, שאלו, התווכחו ונשארו לדבר גם כשקראו להן בפעם ה־20 לעלות לאוטובוס. אם הצלחתי, ולו במעט, למוסס קלישאות, לנפץ דעות קדומות ולכוון זרקור על רעיונות מסוימים – זה היה שווה כל רגע.