פופ 2022: הארי סטיילס, טיילור סוויפט, קנדריק לאמר וכל השאר
מחר בצהריים (חמישי) תגיש שיר זיו את מצעד הפזמונים הלועזי של כאן 88, ורגע לפני שאתם מצטרפים אליה היא מסכמת שנה אדירה של פופ ומסבירה מדוע מצעדי פזמונים הם עדיין תופעה רלוונטית (כלומר, חוץ מהעובדה שהיא מגישה אחד)
1. כמו ילדי דור ה-Z, גם המוזיקה של התקופה הנוכחית מתעקשת לא להגדיר את עצמה. לא רק ג'נדר בלנדר ולשון א-בינארית; התרבות שלנו נמצאת בשיאו של מיקס צבעוני שבו הפופ נוגס בשוליים כי כולם רוצים את התמהיל המדויק שיוציא אותם הכי מגניבים ונכונים. בדיוק כמו באופנה – אין דבר כזה גילטי פלז'ר, יש אקלקטיות וגיוון. גם השנה עשורים המשיכו להתערבב זה בזה, כולל ניצני כניסה ראשונה של נוסטלגיה לראשית שנות האלפיים למשחק, כי מתברר שהן כבר מספיק וינטג' בשביל לעשות קאמבק. אבל רגע, שנות האלפיים בעצמן היו גדושות בהשפעות אייטיז, שאריות של ניינטיז ואפס מודעות, בעיקר.
>> שנה על הקצה: 22 שירים שצריכים להיות שיר השנה ב-2022
>> פעם היינו: שדרני קול הקמפוס חוזרים אל האמנים שהם גילו לכם
2. אלבום חדש ל-Yeah Yeah Yeahs? כן כן כן! קרן או רותחת כמו בימי הזוהר של ההרכב בתחילת המילניום, התקופה בה הם שלטו בסצינה יחד עם הסטרוקס (שגם התקמבקו לפני שנתיים). פראמור שוב חלק מהשיח (ד"ש לאוליביה רודריגו), ואפילו אינטרפול הוציאו אלבום חדש. ארקטיק מאנקיז, בכירת להקות ה-2000 המשיכו את הקו החדש של אלבומם הקודם ופתחו שוב חזית מול מי שמתגעגע לסאונד הבועט מהימים הטובים. אבל אל דאגה, הרכבים כמו Fountains D.C כאן בדיוק בשביל זה. ההרכב הלא מספיק מדובר כאן ממשיך לבסס את מעמדו כנציג הפוסט פאנק המודרני עם אלבום בועט.
3. מה עוד? אפשר לסמן וי גם על שימור מעמדו המרשים של אחד המפיקים המגוונים בתעשייה כרגע, שנאמר עליו כי כל מה שנוגע בו הופך לזהב – Danger Mouse. בין אם זה בשיתופי פעולה עם אמנים כמו Black Thought ומייקל קיוואנוקה או בשת"פ המתמשך שלו עם ג'יימס מרסר תחת השם Broken Bells, שהביא לנו אחרי ציפייה ארוכה את אחד האלבומים היפהפיים של השנה. מי שעוד חיזק את מעמדו כמו גשר בטון הוא קנדריק לאמר שהוציא השנה אלבום שהוא טיפול פסיכולוגי תרתי משמע, אלבום שהטריף את הגלובוס ובעיקר העיף מהשולחן את שאלת הרלוונטיות של אלבומים כיצירה שלמה.
4. 2022 הייתה גם שנה מעולה לבלדות. Glimpse Of Us של Joji, כוכב הרשת שגרם לכולם להזיל דמעה בשיר הפרידה הנוגה הזה, או Until I Found You, של אמן צעיר בשם סטיבן סנצ'ז שכל כולה מחווה לקולות של שנות החמישים והשישים, מהמלודיה ועד לעטיפת הסאונד הסופית.
5. אבל למרות כל אלה, בראייה הרחבה יותר, 2022 הייתה שנת הפופ. האדם המדובר ביותר השנה בתעשיית המוזיקה – קניה ווסט לא נחשב – הוא בריטי אחד, הארי סטיילס. מכירים? האביר שתעשיית הפופ חיכתה לו וככל הנראה האדם שהצליח להביא ב-2022 שלום עולמי במונחים של מוזיקה. סטיילס מצליח לייצר קוצנזוס עם פופ מצוין שאינו תלוי מגדר או הצהרות, ומנגד לא שטחי כלל. הוא הצליח לגרום גם למבקרים המתנשאים ביותר להפסיק להתייחס אליו כמוצר מהונדס, ואפילו לחבריי הגבריים והסטרייטים לאמץ אותו כבוי קראש ואייקון אופנה של הגבריות החדשה, שגם היא, איך לא, משחקת בגבולות המגדר כמו בטאקי. מה שהתחיל ב-2019 עם האלבום הקודם, Fine Line, הושלם ב-2022 עם האלבום Harry's House. הלהיטים As It Was ,Late Night Talking, הפכו את סטיילס לאמן Crossover לכל הקטגוריות, הגילאים, הקהלים ומהגזרים. 2022 צעקה את זה באופן רשמי וברור – הארי סטיילס הוא הרבה יותר מיוצא להקת בנים, פליט ריאליטי, אליל נוער, כוכב רשת או ההוא שהיה עם ההיאץ והוא הרוויח את זה ביושר, בזכות עשייה של פופ מצוין שלא מזלזל ברמת המאזינים. קשה לומר שהוא הביא בשורה חדשה, אבל לפעמים מספיק להביא משהו מדויק שעובד.
6. מי שמנסה ואולי מצליחה לעשות מהלך דומה היא טיילור סוויפט, והפעם לא רק בארה"ב אלא אפילו בישראל שמעולם לא באמת חיבקה אותה. ב-2022 היא הפכה למוזיקאית הראשונה שמאיישת את כל עשרת המקומות הראשונים בבילבורד. אם לא די בכך הדואט שלה עם לנה דל ריי שבר את שיא ההאזנות אי פעם לשיתוף הפעולה הנשי של כל הזמנים. סוויפט ניסתה כל כך הרבה זמן לפשוט מעליה את תדמית ה-American Sweetheart ודרשה שיקחו אותה ברצינות כמוזיקאית מוערכת, בין אם זה דרך חיבור לאמנים אלטרנטיביים בולטים ומחוספסים כמו The National ו-Bon Iver, בין אם זה להוציא אלבום שכולו כתוב באותיות קטנות ועטיפה קודרת באווירת "תראו אני בכלל היפסטרית", או לשתף את העולם בכך שכן, היא בן אדם מורכב עם קשת של רגשות, חוויות וכוויות, ולא בובת הברבי המושלמת שלכולנו קל לשפוט בלי למצמץ. כשהיא אוחזת בידיה ערימה של פסלוני גראמי על האלבום הנמכר של השנה, נראה שהיא הצליחה במשימה.
7. גם אני גדלתי בעולם המכיל המתהווה של שנות האלפיים. בנעוריי הייתי מחפשת בנרות מקורות למוזיקה חדשה. אתרים כמו RadioBlogClub היו בעצם הגלגול הישן של שירותי ה-Streaming והפלייליסטים, ערוצי ה-MTV למרות גוויעתם עוד היו דולקים ברקע, והרעב היה אינסופי. והיום? בכל רגע של שקט אני יכולה לגלות עולמות חדשים בספוטיפיי או בכל פלטפורמה אחרת שמצוידת באלגוריתם מתחכם עד לקהות מוזיקלית ורגשית. הנגישות הזאת היא מבורכת ומועילה גם לצמיחתם של יוצרים חדשים. בטח בתקופת הפוסט קורונה, הזירה היחידה שהייתה קיימת בסגרים ליוצרים ולאמנים, מה שיצר ללא מעט סיפרי סינדרלה (d4vd, Cafune, Omar Apollo).
8. בעולם כזה, קשה שלא לתהות מה בעצם מקומם של הרדיו והמצעדים השנתיים. אם הכל נגיש לכולם, בכל מקום ובכל זמן ובכמויות אינסופיות, מה הבעיה? זאת בדיוק הבעיה. ימי השפע הם תקופה מבולבלת. לעתים יש תחושה שהאינסופיות מסביב מצריכה מישהו שיעשה סדר בכל השפע הזה וירגיע את ה-FOMO. לשלוף את מה שמעניין באמת, להבדיל בין עיקר לטפל, ולשקף לנו עד דלת הרכב או המשרד את מה שבאמת קורה בשטח ובפרופורציה, כדי שתדעו על מה באמת מדברים בעולם במקום להשתעבד לאלגוריתם חנפן ולהתבצר ב-Discover Weekly או ה-Release Radar המאד ספציפיים שלכם.
9. בתרבות מוזיקלית שמתנקזת ל-15 שניות ואימוג'י, עם הפרעת קשב מתמדת שנוצרה בחיינו בשל ריבוי פלטפורמות וכמויות המידע הלא הגיוניות שמורעף עלינו כל הזמן עוד לפני שעשינו משהו, ממש נחמד להשעין רגע את הראש אחורה ולהרגיש שמישהו אחר מסכם לנו את החומר ועושה לנו סדר בראש ובאוזן. מוזיקה היא האור בקצה המנהרה עבור רובנו בכל תקופה בחיים, מטורללת פוליטית או מבאסת רגשית. תכלס, מצעדים שנתיים זה כיף. מלא שירים טובים, אווירה חגיגית ותחושת שייכות.
10. קפצו להאזין למצעד שירי השנה הלועזיים של כאן 88, יום חמישי בין 12:00 ל-14:00, שיחבר בין העולמות המוזיקליים, בין המדובר בארץ ובעולם, בין האיכותי לפופולרי, בין מה שמצליח כרגע לבין מה שמסתמן כחשוב בעתיד. ושתהיה לנו שנה חדשה עם המון מוזיקה טובה. בלי הגדרות ובלי מגיפות.