כי קיץ, ודביק, ואוגוסט רק התחיל

סיפור על רופאה, חום אימים, סוחר סמים ותשוקה למזגנים

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק
3 באוגוסט 2016

1.

אז תראי, דוקטור, אני אסביר לך בדיוק.
בבקשה.
אני שמה את המשחה על האצבע, ומכניסה פנימה –
כן, נו?
אבל אני לא מגיעה עד הסוף. טוסיק זה מקום עמוק.
כן…
ויד שלי קצרה. את מבינה, דוקטור?
אהה.
ואני דיברתי עם פרופסור קרסו –
מי?
פרופסור קרסו. את מכירה אותו?
את מטופלת של רפי קרסו?
המון שנים.
אז מה את עושה פה?
אני מטופלת שלו ברדיו.
אה. הבנתי. ומה הוא אמר לך ברדיו?
אני עוד לא נכנסתי לשידור. זה הרבה תור (וזאת היתה הפעם הראשונה שהרופאה הצעירה חשבה לעצמה: אולי טעיתי במקצוע. וקיץ. ודביק. ואוגוסט רק התחיל. אז בסוף אותו יום היא נכנסה למכונית, ונסעה לבר הכי סליזי שהכירה, שתתה שלוש כוסות קאווה, ואז…)

2.

…הגיע יוני: צעיר, חטוב, עם ג׳וינט מוכן, ועם גישה נינוחה לחיים שגרמה לה לחשוב שאולי, בכל זאת, רק הפעם, היא יכולה לעשות את הדבר הזה שאמרו לה כל כך הרבה פעמים לעשות, ואם היא חשבה שלא ימשיכו להגיד את זה לרופאה בת שלושים ושתיים, היא טעתה – כל שנה שחלפה רק הגדילה את מספר האנשים שאמרו לה את זה: ״תזרמי״. אז היא זרמה (ואחר כך, אצלו במיטה:)

3.

אף פעם לא היתה לי רופאה.
קורה.
אחיות – מלא.
אוקיי.
מטפלת פיליפינית… היתה אחת, שמדי פעם הייתי מוכר לה, ושיעמם לה עם הזקן שלה, אז –
רגע רגע רגע – מה היית מוכר לה?
מה נראה לך?
אני לא מאמינה. אמרת שאתה דוג ווקר.
אני גם דוג ווקר.
וגם סוחר סמים.
במצב הכלכלי, היום, אי אפשר להתמקד בדבר אחד. היה על זה הרצאה בטד –
אני צריכה ללכת (ואז היא קמה והלכה. והשאירה אותו לבד, תוהה, מה יהיה עם החיים שלו? ולאן הם מתקדמים? וקיץ, ודביק, ואוגוסט רק התחיל. אז:)

4.

״מצטער,״ אמר יוני, ״לא מוכר יותר.״
הוא עמד מתחת לעץ עם שבעה כלבים בגדלים שונים, ועישן סיגריה אלקטרונית אלקטרונית.
״מה זאת אומרת?״ אמרה הבחורה, שקראו לה אתי, והיתה סטודנטית למשפטים ופעילה פמיניסטית מזרחית בולטת, אבל המחשבה על ערב של נאומים צדקניים בלי ג׳וינט אחד הבהילה אותה. ״ממתי?״
״הייתי עם איזה רופאה, והיא…״
אתי ראתה שהוא עצוב, וכמעט התפתתה לשאול למה, אבל הזכירה לעצמה שזה לא עניינה.
״אני מפסיק גם עם הדוג ווקר.״
זה היה עוד פחות עניינה.

5.

וכך קרה שבאותו ערב, בפגישה עם חברותיה האקטיביסטיות, אתי כמעט לא דיברה. בהפסקה, שלוש מהן יצאו לעשן, והיא עמדה ליד בחורה נמוכה ושקטה בשם ליאת, שרק מדי פעם היתה מגיעה.
״מה קרה?״ שאלה ליאת. ״את שותקת היום.״
״סתם.״
״אין סתם.״
״לא יודעת. חם לי.״
״זה לא זה,״ אמרה ליאת, ״זה שהכל חרא, ואנחנו מדברות ומדברות כאילו זה משנה משהו.״
אתי הביטה בה.
״תגידי לי שזה לא נכון.״
״אני לא יודעת -״
״תגידי לי שלא תהיה מלחמה בקיץ הבא. או שהילדים שלנו יגדלו בעולם יותר טוב. או שיהיה לנו כסף לעשות מה שבא לנו, אם לא נתחתן עם איזה דוש, עשיר.״
אתי צחקה. ואז ליאת נגעה בזרועה, ושאלה: ״רוצה לבוא אלי?״
אתי קפאה. אבל ליאת לא ויתרה, והביטה בה ישר בעיניים.
״אני לא לסבית,״ אמרה אתי.
״גם אני לא.״
״אז?״
ליאת משכה כתפיים: ״קניתי מזגן.״
אתי פרצה בצחוק. הענן מעל ראשה התרומם והתפוגג, כאילו לא היה. זה היה כל כך משחרר, שהמשיכה לצחוק, סתם, ובשלב זה כבר היה ברור שהיא הולכת אליה.