טיים אאוט timeout

איך קרה שהתרגלנו לפסקול רעשי הבנייה בתל אביב?

| מאת: ירמי שיק בלום

רעשי הבנייה והחפירות בלילות הפכו לפסקול מוכר וכל בניין חדש שניצב הופך לאנדרטה לכלום שנעשה בזמן שבנו אותו. ירמי שיק בלום על הבנייה בעירנו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2019/01/sizes/shutterstock_717816214_h_wo_680_382.jpg
בנייה בתל אביב (צילום: Shutterstock)

כל תל אביב בבנייה. כל העיר חפירות. וביומיום הלחוץ אני כבר לא שם לב להמולה, האוזניים התרגלו לפס קול החדש של העיר כאילו הקדיחות, הריתוכים והניסורים היו ציוצי ציפורים. דווקא בשבתות, כשהמנופים דוממים ופועלי הבנייה נחים תחת פיגומיהם, חולמים חלומות נפילה צלולים, מתעוררים בבעתה ומקווים שהם לא יתגשמו למחרת. דווקא כששקט, דווקא כששבת, מראה אתרי הבנייה מעביר בי עצבות נוראה.

עוד כתבות מעניינות: 
15 הבניינים הכי יפים בתל אביב
הפינות הסודיות בעיר שאתם חייבים להכיר
אתם בחרתם: הרחובות הכי יפים בתל אביב

העצבות מתעוררת לא במובן הרומנטי נוסטלגי של "לקחו לי את העיר" (אף שאני חובב את משחק ה"מה היה פה קודם" על כל פינה שאני חולף עליה בעיר), זו מעין עצבות קיומית של "מה יהיה איתי". כל בניין חדש שניצב מולי מתנשא, מבריק ולא מאוכלס הוא עבורי אנדרטה לכלום שעשיתי בזמן שבנו אותו. "מה? מתי הם הספיקו? פאק. נכון. עברו ארבע שנים".

כל בניין כזה מזכיר לי שלא הספקתי כלום, שאני נחבט משנה לשנה שאחריה ברצף אקראי של חיים ותכף זה נגמר. ועוד אלפי שנים, כשלא יישאר ממני זיכרון, לא יישאר מהזיכרונות שלי זיכרון, ולעומתי יהיו הבניינים ממצאים ארכיאולוגיים שמבארים על תרבות שהתקיימה ונכחדה, וארכיאולוגים ירקמו מהאבנים הדוממות שלהם זיכרונות קולקטיביים חדשים, בעוד אני אהיה הצואה של אבות אבותיהם של התולעים שאי שם, לפני כמה מאות שנים, אכלו את הבשר הנרקב מעצמותיי בתוך חלקת קבר, בקומה השביעית של גורד קברים שאף אחד לא מבקר יותר, ומעל קברי יעיב צל ממנוף ענקי שיבנה בניין חדש על חורבות הזיכרון של מישהו אחר.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0