כשהלכתי לפענח את משמעות הקיום אצל קורא בכף יד

בחודש האחרון תקפה אותי חרדה קיומית שאיימה על הנחת שלי. הסתובבתי ברחובות העיר ולא ראיתי אנשים אלא נשמות הולכות בתוך גוף, ועצם היותי אדם הבהילה אותי. הקשבתי לפעימות הלב ונלחצתי מכך שיש בתוכי איברים חיים. בשיאו של אותו משבר שהפך את מחשבותיי למקום שאני לא רוצה להיות בו, הוטלה עליי המשימה העיתונאית המושלמת – להיפגש עם קורא בכף יד. הנה אוכל סוף סוף להעניק משמעות, גם אם היא שקרית לחלוטין, להיותי יצור חי. הכירולוגיה, אותה פסאודו דיסציפלינה מדעית, היא תורה בת 3,000 שנה שהתפתחה בהודו ומשם התפשטה לסין, לטיבט, ליוון העתיקה ואפילו לכתביהם של הפילוסופים היהודים הגדולים בימי הביניים. גם בתקופת התנ"ך, כך על פי יודעי דבר, האמינו במשמעויות הנסתרות שבכפות ידינו: "ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשים מעשהו…" (איוב ל"ז, 7).

לפני כשנה, בשלב הפלירט בווטסאפ עם בחור כלשהו, הוא ביקש שאצלם לו את כף היד שלי. כששלחתי לו את התמונה הוא נבהל: "מה זה? זה בכלל לא דומה למה שקורה אצלי". את שמו של הבחור כבר הספקתי לשכוח, אבל פיסת המידע שהעניק לי ממשיכה ללוות אותי עד היום. לאחר כמה דקות של רפרוף באתרי אינטרנט מיושנים גיליתי שיש לי קו סימיאני (Simian Line). לרובכם יש שני קווים בחלק העליון של כף היד – קו השכל וקו הלב. בכף היד שלי יש רק קו אחד, כלומר שני הקווים מחוברים. הסתובבתי גאה והשווצתי בפני כל מי שרק הסכים לשמוע, שכן רק לאחוז אחד מכלל אוכלוסיית העולם יש קו כזה, רובם עם תסמונת דאון, גברים או מזרח אסייתים. אני לא מחזיקה באף אחד מהתארים האלה כך שאני עוד יותר מיוחדת, והמשכתי להסתקרן לגבי משמעות הדבר.

סקפטית אך מרוגשת לקראת מציאת התשובות שחרוטות על עור כפות ידיי, נפגשתי עם חיים אוראל, קורא בכף יד בעל ניסיון של יותר מ־ 30 שנה. ציפיתי להגיע לחדר מואר נרות ואפוף ריח של קטורת, עם ציורים של ידיים על הקירות, אבל חיים הציע שניפגש בבית קפה שאבחר. סביבנו ישבו אנשים שהיו בעיצומן של פגישות עסקיות או לחלופין פרילנסרים שספונים במחשב הנייד שלהם; אבל אנחנו, אני וחיים, התעסקנו במשמעויות נסתרות בלב הציניות הנדושה של תל אביב. הוא התחיל את הפגישה עם הסבר למה לחיצת היד שלי לא הרשימה אותו והוציא מהתיק פרוספקטים עם הסברים כלליים על מלאכת ניתוח הקווים, צורת האצבעות והיד שלנו.

בניסיון לקנות את אמוני הוא סיפר לי לאחר חילופי מילים שעסקו בציפיות שלי מהפגישה, על אשתו: כשרק הכירו הוא קרא בכף ידה וראה שם קו שלא רצה לראות. אותו קו סימן כי כשתגיע לגיל 50 היא תחלה בסרטן השד. לטענתו הוא לא הצליח לומר לה כי פחד מההשלכות. לפני שנה היא נפטרה ועד היום תחושת האחריות אינה עוזבת אותו. בשלב הזה התחלתי לפחד ממה שהוא הולך לגלות לי.

הוא הניח את כפות ידיי בידיו והביט בהן במבט מחשיד. "בדרך כלל בעלי הקו הסימיאני הם סוציופתים", הפרצוף שלי התעוות לכדי הבעה מבוהלת. הוא שם לב לזה ואמר: "תירגעי, את לא. את דוגרי, אומרת הכל בפנים, מורת דרך שקיבלה מתנות. עם זאת את טריטוריאלית מדי ומתקשה להתנתק מהרגלים רעים. רואים את זה ברווח שבין האגודל לאצבע המורה. יש לך בעיות ביצירת אינטימיות. את עושה כל הזמן אותן הפעולות ומצפה לתוצאות שונות". זו קלישאה גנרית לחלוטין שבכל סיטואציה אחרת הייתה גורמת לי לגלגל עיניים, אבל חיים הצליח לקנות את לבי בעיניים שלו ששידרו חום. הוא צדק. עיכלתי את הבשורות ושאלתי אותו, "אוקיי, מה אני עושה עם זה עכשיו?".

מתברר שתנועות ידיים קשורות ללמידה ולפתרון בעיות
צילום: שאטרסטוק

"הקווים ביד מזהירים אותך, ההוראות איך להשתפר כתובות לך על היד וגם על ידיהם של אחרים". חיים נתן לי שיעורי בית: לעמוד כל יום מול המראה ולפשק את האצבעות למשך חמש דקות. "חוץ מזה, מעכשיו, ברגע שאת מתחילה קשר רומנטי עם מישהו את צריכה לבדוק את כפות הידיים שלו, ממש כמו שבודקים אם הברז עובד כשמגיעים לראות דירה". את שיעורי הבית הזנחתי ויכול להיות שלא אעמוד במשימה שכוללת בחינת בחורים על פי האצבעות שלהם. אבל את מה שרציתי, קיבלתי. המשבר הקיומי נפתר בזכות הידיעה – שיכול להיות שהיא שגויה מהיסוד – שניתנו לי מתנות מכוח לא ידוע ששולט בנו, כלומר אני מיוחסת ומיוחדת. שנאמר, חמסה (עם קו סימיאני) עליכם.