טיים אאוט timeout

בסחרור: ראיון עם אסי דיין

אסי דיין על קו הגבול: בין העשור השישי לשביעי, בין ההצלחה של בטיפול לסרט ההמשך ל"גבעת חלפון"; בין הריטאלין לקוקאין; בין הקנטינה לבראסרי; בין האופוריה בלילות לדכאונות בבקרים. איתמר הנדלמן בן כנען ליווה אותו כל החורף

  • https://static2.timeout.co.il/media/2007/10/sizes/אסי-דיין-איליה-מלניקוב_H_wo_680_382.jpg
אסי דיין. צילום: איליה מלניקוב

1. בראסרי, נובמבר, שלוש לפנות בוקר, היכרות

פגשתי את אסי דיין לראשונה בשלוש לפנות בוקר בבראסרי, רגע לפני יום הולדתו השישים. זה היה אחד הלילות הסוערים בחורף השחון הזה. רוח פרצים הכתה על החלון, גשם זלעפות ניתך על רחוב אבן גבירול. בפנים היה חמים. ליאור, בנו של אסי, ישב על הבר עם חבר ילדות שלו, השחקן איתי תורג'מן. כשהבחין בי ניגש אלי ואמר: "בוא תפגוש את אבא", והוביל אותי לשולחן שם ישב אסי בחברת הבמאי אילן שושן ובלונדה גבוהה, כנראה זוגתו של שושן.

אסי שתה יין לבן וסירב כשהצעתי לו ג'וינט קטן של חשיש. לא, לא תודה. תעיף ת'דבר הזה ממני. אני נגד סמים קלים", אמר. "זה עושה לי רע כל כך. וזה עושה רע לכולם. זה עושה אותך מטומטם. זה מטמטם אנשים. אני וליאור ממש מתנגדים לזה, והמפלגה הזו… איך קוראים להם… 'עלה ירוק', לא רק שלא נצביע להם, צריך להוציא אותם מחוץ לחוק. אני בעד 'עלה לבן', מפלגת לבן עולה. אני תמיד אמרתי, רק סמים קשים, רק דרך האף".

בהתחלה, כשרק מכירים אותו, הדבר שהכי בולט אצל אסי דיין זה המרחק בין הדמויות שהוא מגלם (במיוחד דמותו של ראובן, הפסיכולוג מ"בטיפול") למי שהוא במציאות. הוא מדבר מהר ובשקט, נע בין נושאים בקצב של מכונת ירייה חצי אוטומטית, שפתו עמוסה דימויים ואסוציאציות מהיומיומי, הטריוויאלי והפופ ביותר ועד השדה הרחב של התרבות הגבוהה, הפילוסופיה והאמנות.

ככל שמדברים איתו יותר מבינים שאסי דיין רצה בכלל להיות משהו אחר. להיות מישהו אחר. וכנראה להיות במקום אחר. פילוסוף, סופר, משורר או גם וגם וגם. כששואלים אותו איך הגיע למשחק, לקולנוע, הוא מתעצבן.

"אני לא שחקן", הוא אמר לי כבר בפגישה הראשונה שלנו באותו לילה גשום. היה חשוב לו שזה יהיה ברור מהרגע הראשון להיכרות. מאז יחזור על כך עוד הרבה פעמים. "אני לא שחקן ולא סובל שחקנים. זה אנשים טיפשים שאסור לתת להם שום דבר. לא לאלתר ולא כלום. רק לשנן בדיוק את הטקסט". "אתה רוצה להגיד שאפילו 'הגשש' לא אלתרו בסרטים שלך?", שאלתי, ואסי הרים את קולו. "מה, אתה השתגעת? אני לא הייתי מרגשה להם להחדיר אפילו מילה. אולי לפולי קצת, אבל לא שום דבר מעבר. לא. מה פתאום. את הכל אני כתבתי. זה כמו מחזה, אין אלתורים".

הוא מרבה להשוות עצמו לכותבי מחזות, ולא במקרה. כבמאי, גם כשניסה ליצור סרטי בורקס, לא יצא לו בורקס של ממש. משהו בדיאלוגים שהוא כותב לוקח את הסרטים שלו למקום אחר. הוא כותב אותם מתוחכמים, עוקצניים, עמוסי סאבטקסט בז'אנר שאין בו טיפה של סאבטקסט. "אני חושב שזה קשור בכך שאף פעם לא עלה אצלי, לפחות בסרטי הבורקס שלי כמו 'מלך ליום אחד' או 'יופי של צרות', העניין העדתי שכל כך מזוהה עם הדבר הזה. לא אמרתי לעצמי: נכניס פה את הספרדי ואת ההוא האשכנזי. זאב רווח הצחיק אותי נורא ב'יופי של צרות', וזה היה צחוק אמיתי. כל העניין העדתי הזה לא שיחק אצלי תפקיד. זה לא היה לי במשפחה או בנוף של ילדותי. בנהלל זה מושבניקים, אתה יודע, זה רפול ושרון וכאלה. זה אנשים קשים שלא כל כך התרגשו מהצעקות של העולים החדשים. אבא שלי כבר היה בשלוש לפנות בוקר ברפת עם אחי, אז מה היה לנו ולעניין העדתי הזה? שום פוץ מרוקאי לא ילמד אותנו מה זה אהבת ישראל. באמת. אני הייתי בן שש כשהביאו אוניות מעפילים, אז מה רוצים ממני?".

לפעמים קשה להבין מה אסי דיין אומר. לפעמים הוא עובר למלמול מהיר שמקשה מאוד על מי שמאזין לו. והוא חוזר על דברים פעמים רבות, לפעמים ממש באותו ניסוח. "יש לי בעיה, שהיא טובה אולי, כי זה לא אלצהיימר – זה עודף של ידע", הוא מסביר, "אני באמת לא זוכר ולא יודע מספרי טלפונים, שמות ופנים באופן טוטאלי. כנראה שיש איזה מחסום, זה העניין של בורדר ליין. יש חלוקה של המין האנושי לאיזה 12 אופיי יסוד של האדם. יש סכיזואידי, יש א-סוציאלי, יש או.סי.די, יש נרקיסיסט, שזה, דרך אגב, ליאור, הבן שלי. אה יודע שהנרקיסיסטים, המיוחד בהם זה לא רק שהם מגלומנים, שהם ממש שמים זין על בני אדם אחרים. וזה קשה להאמין על ליאור, נכון? אם אתה לא מעניק לו את התחושה שהוא גאון, אתה לא קיים. בכל מקרה לא מאשפזים על הדברים האלו, רק כשזה הופך לסטייה".

אחרי שיחת ההיכרות הנרגשת הזאת חזרתי לשולחן שלי. ליאור ניגש ושאל אם אני ואשתי רוצים לבוא אליהם אחר כך ולצפות איתם ב"שמיכה חשמלית ושמה משה". השעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר. אמרתי שכן, אבל זה לא קרה. כנראה שאסי לא עד כדי כך מתמסר, לפחות לא בלילה הראשון.

2. קנטינה, דצמבר, ערב. מה רוצה הבלונדינית?

ביום שישי בערב, באחד מגלי השרב הנורא שעברו עלינו החורף, ישבנו על המרפסת של הקנטינה בשדרות רוטשילד כשמונית נעצרה תחתינו. אסי וליאור דיין יצאו באיטיות ונראו נסערים. אסי החזיק פחית קוקה קולה ביד. מעל שפתו העליונה, מתחת לנחיריים, נראו שאריות של אבקה לבנה. ברגע שהתיישב איתנו ניגשה אליו אשה יפה עם רעמת תלתלים בלונדינית. רגע לפני כן איתי תורג'מן ניסה להתחיל איתה וגילה שהיא בת ארבעים ולא בת גילו, כפי שטעה לחשוב. הבלונדינית סיפרה בהתרגשות ניכרת לאסי האדיש על הקשר שלה לסדרה "בטיפול" – בביתה צילמו את התוכנית או משהו כזה – ואז התוודתה כמה היא מעריצה את אסי והצהירה שהיא מוכנה להתחתן איתו בזה הרגע.

"תגידי, מה… מה את רוצה ממני?", אסי נחר, והיא חזרה לשולחן שלה מבואסת. תורג'מן, שהוא כאמור חבר הילדות הקרוב ביותר של ליאור, ניסה לשכנע את אסי שהוא טועה. בחורה יפהפייה רוצה אותו, למה הוא מנפנף אותה ככה?

"זה לא בשבילי כל הקטע הזה של הסקס וזה… כל האקרובטיקה הזו… זה לא מעניין אותי".
"אבל תראה אותה", אמר תורג'מן, "בכת כמה היא נראית לך?".
"לא יודע?" אסי אמר, "שבעים?".
"די, אל תהיה מניאק", איתי אמר. "למה אתה מדבר ככה?".
"לא יודע, איך קוראים לזה… היא עשתה בוטוקס, לא?".

כולנו קלטנו שאסי במצב רוח מאוד מסוים. שאלתי אם הוא רוצה לאכול, אבל הוא סירב. "בטח נאכל אחר כך איזה מנה חמה. אני וליאור כבר מכירים את כל הפיצוציות בצפון העיר. זה מה שליאור אוכל. פיצה או מנה חמה. לי אין בעיה עם זה. אני הכי אוהב פרוסה עם גבינה".
שאלתי את ליאור מה קרה ולמה מצב הרוח הקודר הזה. הוא הסביר לי שהוא ואסי הלכו יחד לסופר-פארם, לקנות ריטאלין.

"היה לנו מרשם", אסי הדגיש. השניים חיגו זמן רב כשהרוקח ערך כמה בדיקות וחזר עם התשובה המתסכלת שאין לו אישור למכור להם ריטאלין. בשלב הזה אסי איבד שליטה וניסה לתקוף את הרוקח, שהסתתר מאחורי הקופאית, וליאור, מצידו, הפך מדף שלם של שמפואים. המהומה נגמרה בזה שהמאבטחים קפצו על האב והבן וזרקו אותם מסניף הסופר-פארם תוך שימוש בלחץ פיזי לא ממש מתון.

"מה אסי, זה אמיתי כל זה?", שאלתי. "אתה הולך הרבה מכות?".
"אני נותן ובורח", אמר והוסיף: "ואם תמשיך לשאול על הנושא הזה אני אתן גם לך אגרוף".

אחרי כל הבלגאן ואחרי שמלאני פרס הצטרפה אלינו, אסי רצה להירגע. הוא לא הצליח להניח את ידו על ריטאלין, כפי שקיווה, ומישהו שאל אם אפשר לארגן קצת קוקאין. הצעתי שנקפוץ לברקפסט ונבדוק אם אפשר למצוא שם משהו. אסי לא התלהב מהרעיון. במסיבת סיום העונה של "בטיפול" שהתקיימה בברקפסט אסי חטף ריזה ("המוזיקה שם כל כך רועשת, אי אפשר לדבר. מה זה? הלכתי וניסיתי לנתק את הכבלים של ה… איך קוראים לזה, הדי.ג'יי"), פרק את העצבים שלו על אדם הורוביץ, מבעלי המועדון, ואפילו הוריד לו איזו סטירה קטנה. החשש שלו לחזור לשם נראה מובן. הבטחתי לאסי שיהיה בסדר, שאדם הורוביץ חבר שלי ואשלים ביניהם. "טוב, אני אבקש ממנו סליחה", הוא אמר, וזה אכן מה שקרה.

אסי ואדם הסתדרו, אבל את שחשקה נפשנו לא מצאנו. לבסוף, אחרי כמה טלפונים, החבילה הגיעה. "לאן נלך? בא לכם לבוא אלינו?", שאלתי, והדיינים אמרו שכן. גם מלאני הצטרפה, אף שהיא לא עושה סמים, מה שלא מנע ממנה להגיד לאסי כל חמש דקות שהוא אייקון ואליל.

3. אצלנו בבית, לילה. עושים קוקאין וצופים ב"שלאגר"

הגענו אלינו הביתה. אסי בחן את הספרייה שלי שעה ארוכה. "וואו, איזה ספרייה יש לך. אתה צריך לראות את הספרייה שלי. אבל זה בבית ברמת גן. זה ממש חסר לי, שאני בלי הספרים שלי, אצל ליאור".

אסי עקב בתקופה הזאת את ביתו ברמת גן, שם התגורר בשנים האחרונות עם אשתו ורד טנדלר. הוא עבר להתגורר באופן זמני בדירתו השכורה של ליאור (22) בשדרות נורדאו בתל אביב. בעקבות ההתקרבות לליאור ולחבריו, חזר אסי למעגל השוטטויות הליליות, בין מקומות בילוי חדשים שאותם לא הכיר. כפי שהוא מעיד על עצמו, בפעם האחרונה שהוא עוד היה יוצא לבלות "זיגל" היה המקום החם בעיר. עכשיו הוא מגלה את תל אביב החדשה, הייצרית, המתודלקת, של 2006. הגילוי מסקרן ומרתיע אותו. "אני בן שישים", הוא חוזר ואומר, אולי כדי להתרגל בעצמו לרעיון המוזר, "זה כבר לא בשבילי".

התרווחנו בסלון, חיממנו צלחת, פוררנו את הקוק, הכנו את השורות, עשינו את השורות והתחלנו לדבר ויטגנשטיין, שפינוזה, טולסטוי ושאר גיבוריו של אסי. בארבע לפנות בוקר ביקשתי ממנו שיצפה איתי בכמה קטעים מתוך "שלאגר".

"מה, אתה רציני, עכשיו?", אמר אסי וניקה עם האצבע פירור לבן מתחת לנחיר השמאלי שלו. "בבקשה, נו, רק כמה קטעים נבחרים". אף על פי שהיה נדמה בהתחלה שזה לא לגמרי בראש שלו, נראה שהוא ממש נהנה. הוא עדיין צוחק מהבדיחות של עצמו, זוכר הכל בעל פה. תוך כדי צפייה הוא נהיה חסר שקט, צועד בקוצר רוח בחדר, מדקלם שורות טקסט, מתפעל משנינותו ומדי פעם תורם הערות מחכימות ביחס לסרט, כמעין ערוץ קומנטרי חי. אני – קצת בגלל הקוק, אבל גם בלי קשר – ממש מתרגש מהמעמד. מלאני פרס מתרגשת פחות. היא לא מכירה את הסרט ולא ממש מבינה את ההומור. אחרי הסצינה בשבעה, שלטענת אסי היא אחד הקטעים הכי מצחיקים שכתב וגם אחד הקטעים הכי מצחיקים בתולדות הקולנוע הישראלי, עצרנו את הסרט וחיסלנו את מה שנשאר מהקוק.

"אני כבר לא אוהב את זה כמו פעם", אסי אמר.

מה, את הקוק?

"כן. זה כבר לא אותה הרגשה. זה טוב רק לזיונים. זה לא עושה לך לחשוב כמו הריטאלין. אתה מבין, כל הקטע הזה של 'אסי נרקומן' זה שטויות. עד גיל ארבעים לא נגעים בשום דבר. ואז הייתה שנת האפס. איפשהו בתחילת שנות השמונים הייתי מכור שנתיים לקוקאין. יש לי נטייה להתמכר לדברים. זה תסמונת בורדר ליין ידועה. מתמכר קלאסי. אבל נכנסתי לגמילה של עשרה ימים, בסוף אותה שנת אפס, כמו שאני קורא לה, וזהו, נגמר. הפסקתי ל-15 שנה. אבל הסטיגמה נשארה ונמשכת כל רגע".

וזה מעליב אותך?

"זה היה מעליב אותי אם אנשים שאני מעריך אותם לא היו מבינים את היכולת לחיות עם שני הדברים, יחד או לחוד. עשרות רבות של אמנים עשו אלכוהול וסמים. הנה, המינגוויי… אלכוהול, נגיד, זה הרבה יותר מסוכן. תחילתה של הכתיבה בשיגעון וסופה בהיגיון. אנדרה ז'יד אמר את זה. צריך לדעת לסדר את העניין. בגיל 16 פרסמתי סיפורים ראשונים ב'קשת'. שם לא עוזר לך משה דיין ולא כלום. אהרן אמיר כנעני, זה לא עניין אותו. שם פרסמו א.ב יהושע וכאלה סיפורים ראשונים. זה שאני כותב מאז זו הוכחה לסוג של יציבות מתודית, שקיימת אצל כל המשוגעים שבפילוסופים. תאמין לי שלא היית נשאר באותו חדר עם ניטשה אפילו שעה. אם היית בא לראיין אותו, היית משתגע".

אז מה זה נקרא היום מה שאתה עושה?

"היום זה לא נחשב. שורה פה שורה שם, זה לא נקרא לעשות קוקאין. אתה רואה בעצמך. לי אין קשר לסוחרים. אני לא קונה. כשיש, כשנותנים לי, אני לא אומר לא. גם כשבא לי אני לא אומר לא. אבל הסטיגמה של אסי הנרקומן נשארה".

טוב, אבל אתה בעצמך עזרת לבנות את הסטיגמה כשכתבת על זה לא מעט.

"זה תמיד עדיף. מהטעם הפשוט: עדיף שתכתוב אתה משיכתבו עליך. מה עוד שאני כותב יותר טוב מאחרים ואין לי ספק בזה בכלל. וזה לא שאצלי זה פחות צהוב אבל זה צהוב עם חלמון".

ומה עם הריטאלין?

"מה איתו? זה לא סם. זה חוקי לגמרי. זה משהו שנותנים למליוני ילדים היפר אקטיביים בכל העולם. זה חוקי לגמרי וזה בסך הכל עוזר בכתיבה, עוזר להתרכז".

טקסטים כמו התסריט של "שלאגר" באו לך מהסמים?

"ממש לא. אז הייתי ילד טוב צהלה. ממש לא".

אז לא כתבת תחת השפעת סמים?

"שוב, אם אתה קורא לריטאלין סמים אז כן. את הטרילוגיה ('החיים על פי אגפא', 'שמיכה חשמלית ושמה משה' ו'מר באום') כתבתי על ריטאלין. אבל זה לא השפעה. כמו שאמרתי, זה סוג של ריכוז שמתבקש".

כמה זמן עשית ריטאלין?

"שמונה שנים. זה לא הרבה מתוך שישים שנה".

הסטיגמה של "אסי המשוגע" הפריעה לך?

"לא ממש. יש לי בעיה מובחנת. סוג של מחלה. כמו שיש למישהו שפעת. זה דווקא מאוד מעסיק אותי, כל העניין הזה, התפקוד של המוח".

אתה דכאוני?

"מה, דכאונות? ודאי שיש. שאתה לא מסוגל לצאת מהבית, מהמיטה. אתה לא מסוגל לזוז. זה לא רצון להתאבד. עצם העובדה שההתאבדות היא אופציה זה כבר קשה. אם היה פה אקדח והייתי בבית איזה שבוע-שבועיים, אני בכלל לא בטוח שלא הייתי משתמש בו. יש פעמים שאתה אומר לעצמך, אין לי עניין בכל זה יותר".

ואין איזו סתירה בין חוש ההומור שלך, המעיד בכל זאת על איזו שמחת חיים, לדיכאון?

"הומור אצל פרויד נחשב למנגנון ההגנה מספר אחת. מנגנון ההגנה הטוב. יש טובים ויש רעים. זה בהחלט מנגנון הגנה פנטסטי. אבל מי שעבר דיכאון אמיתי, מז'ורי, זה לא יתואר. הקיום מאיים עליך ואתה אפילו לא יכול להתאבד".

כמה זמן היית מאושפז?

"בסך הכל שלוש שנים. לא באברבנאל. בגהה, בתל השומר…".

וזו חוויה קשה?

"לא".

ומה בכל זאת יפה בעיניך?

"אני חושב שאין דבר נפלא יותר מהסקרנות האנושית. לא לזכור מספרי טלפונים ושמות של ערי בירה, אלא היכולת לספוג ידע ועם זה לבוא. אני תקוע עם זה בקולנוע. להביא משהו מבחוץ".

השיחה התארכה. השפעת הקוק החלה לרדת. אור כבר עלה בחלון. מלאני כבר עזבה וגם אסי וליאור החליטו ללכת. לפני שיצא הבטיח אסי להביא לי את ספריו, שאותם לא קראתי.

4. שוטטויות אחרונות, פברואר, בין יפו לרמת גן. הירגעות

לילה אחד הוא הגיע לקנטינה עם ליאור רק כדי להלוות לי את קובץ הרשימות היתונאיות שלו "כותב שורות אלו". למסיבת יום ההולדת של אשתי אסי הביא לי את הרומן שפרסם בהוצאת כתר, "תוכן העניינים", ובערב שעליו אני רוצה לספר עכשיו הוא נתן לי את "שם של ספר שירים". על כל אחד מהספרים האלו, בעמוד השער הפנימי, הופיעו הקדשות אישיות ישנות, חתומות על ידו.

"תבין, מה שקרה זה שאני נתתי את הספרים האלו ולא לקחתי אותם חזרה. ליאור מצא אותם במחסנים של יד שנייה. אפילו לא בחנויות מסודרות, אלא במחסנים ענקיים שזורקים בהם יחד את כל הספרים. הנה, 'תוכן העניינים' מוקדש למשפחה האומנת של ליאור, ואתה רואה, אפילו הם מכרו את זה למחסן יד שנייה".

למה בכלל מסרת את ליאור למשפחה אומנת?

"מה יכולתי לעשות? אמא שלו (קרוליין לנגפורד) רצתה להרוג אותו. היה לה דיכאון שלאחר הלידה. בדרך כלל זה נגמר אחרי חודש, אבל אצלה זה נמשך שמונה שנים. היא פשוט רצתה להרוג אותו. נפרדנו בגלל זה והיא עזבה את הארץ. לא יכולתי לגדל אותו לבד".

עכשיו זו בעצם הפעם הראשונה שאתם חיים יחד?

"כן".

השיחה התנהלה בדירה של ליאור בשעת לילה מאוחרת. חצי שעה אחרי שהורדנו אותם בבית, אסי התקשר וביקש שנחזור ונעזור לו להתארגן על משהו. הוא צריך להמשיך לכתוב את התסריט ל"גבעת חלפון 2" וקשה לו להתרכז.

אנחנו לא ממש אוהבים את התפקיד שהוטל עלינו. מצד שני, כמו חברים טובים, צריך לעזור. חזרנו עם הסחורה ואסי הזמין אותנו לטעם ממנה יחד איתו.

כשמצליחים להתקרב אליו, אסי דיין שונה מכל מה שחושבים עליו. לא פעם אנשים שמרגישים מאוימים על ידו, שנרתעים מהנוכחות החורכת שלו, מהדיבור האינטנסיבי, מהכריזמה, מגלים את נפשו העדינה.

מאז היה לנו עוד כמה וכמה לילות מהסוג הזה. קנטינה, בראסרי, אצלנו בדירה או בדירה שלהם, ואז אסי נעלם לכמה ימים. ליאור לא ממש רצה להגיד איפה הוא נמצא, רק רמז שאסי "נפגש" שוב עם ורד, אשתו.

ערב אחד, אחרי שלא ראינו את אסי זה זמן, הוא נכנס לקנטינה עם ורוד. הזמנו אותם להצטרף וגילינו אסי קצת אחר. רגוע יותר. בסופו של דבר גמרנו גם את הערב ההוא אצלנו בבית עם עוד המון אנשים מסביב. אסי המשיך לא לסרב לאיזו שורה או שתיים בזמן ששאר האנשים בסלון בקושי עשינו שאכטה. אחד החברים, מעריץ ותיק של אסי, שאל אותו מה הוא אוהב בקולנוע של היום.

"אני לא מאוד אוהב קולנוע", אמר אסי, "כי מה שנעשה בשנים האחרונות זה… לא יודע… הקולנוע רק עוסק בעצמו. טרנטינו על טרנטינו על טרנטינו. איך להרוג יותר אנשים בצורה יותר… כל מיני משחקי וידיאו כאלה. זה לא מעניין אותי לראות את זה עד הסוף. זה לא מתקרב למה שהיה לי בילדותי כשקראתי ז'ול ורן וכאלה. בכלל, בקריאה יש משהו אחר. אתה הבמאי, התסריטאי, המלהק… ועוד יותר מזה. זו השירה".

"אבל יש גם קולנוע פיוטי, לא?", שאלתי.
"כן, אני לא טוען שזה חסר משמעות. זה פשוט קצר ימים ופשוט… אתה יודע, הספרות, יש לה מה לומר כבר איזה חמשת אלפים שנה ומטאפורות לא מצטלמות ו… אין מה לעשות. זה גם אי נחת. למי יש כוח לשבת באולם עם עוד אחד מימין שיש לו ברוניכיטיס ואחד משמאל שמצלצל לו הביפר וההיא מאחורה מתרגמת הכל ליידיש. זה חשוך ואפל ואין הפסקה".

אז אתה לא הולך לקולנוע?

"כבר שנים לא".

אסי נהנה מאוד מכל תשומת הלב שהוא מקבל. רוב הזמן הוא עומד, אוחז כוס יין לבן בידו ומספר ללא הרף סיפורים על כל מיני גודארים, פאזולינים וסרז' גינזבורגים שפגש בחייו, וחוזר וטוען בתוקף שלא מדובר כאן בניימדרופינג.

"אני הבן של משה דיין, אתם מבינים?", הוא שואל את הנוכחים, שרובם צעירים מכדי לזכור את משה דיין. "יש מלא משוגעים שמסתכלים במראה ואומרים לעצמם שהם משה דיין, אבל רק אבא שלי היה משוגע שאמר את זה לעצמו מול המראה ובאמת היה משה דיין. אז מי זה גודאר בשבילי?".

ואף על פי כן, ואחרי כל הדיבורים, אסי לא מפסיק לעשות. הוא מעורב כרגע בעשרה פרויקטים טלוויזינים וקולנועיים שונים, כשחקן, כבמאי וככותב. כנראה שיש טעם בדבריו כשהוא אומר שיש הפרדה בין הקיום הפרמקולוגי שלו לחיים עצמם.

התקופה שבה התגורר עם בנו ליאור באותה דירה קטנה בשדרות נורדאו באה על סיומה וכך גם נסתם הגולל (בינתיים) על הלילות הפרועים שלנו. בפעם האחרונה שפגשנו את אסי זה היה בבית הקרקע של אשתו, ורד טנדלר, ברמת גן. שער עץ וברזל, שביל מרוצף על מדשאה מטופחת. בית יפה עם גג רעפים. אסי פתח לנו את הדלת עם זיפי זקן שצימח בשביל סרט חדש. הכלבה מילה ליקקה לנו את המכנסיים.

הבית עמוס ספרים, מעט מעבודות הקרמיקה היפות של ורד וכמה ציורים של אסי על הקירות. יש אפילו מסך פלסמה, והאווירה כולה די בורגנית, רחוקה מאוד מאווירת הריטאלין והקוקאין. הכל נקי ומטופח. שבת אחר הצהריים, ובאנו לאכול טשולנט. ורד מבשלת נהדר. היא גם הפיקה וביימה סרט תעודה שליווה את אסי ונקרא "חיים. נקודה".

אחרי האוכל, כשאני ואסי נשארנו לבד בחדר העבודה שלו כדי לבחון את ספרי ההדרכה הפסיכיאטריים שהוא קורא באנגלית ולהסניף קצת בהיחבא, שאלתי את אסי אם התקופה שהייתה לו עם ליאור הייתה קשה.

"כן, מאוד. אתה מבין, זה הסיבוב השלישי או הרביעי שלי ככה, מחוץ לבית, וזה לא עושה לי טוב. נמאס לי מזה. זה כבר לא אודיסאות".

וכאן טוב לך?

"מאוד. כאן שקט ואני יכול לכתוב. אני חייב את הזמן הזה עכשיו, להירגע. להירגע מכל השעות ההפוכות האלו, יום זה לילה ולילה זה יום, מהאוכל בפיצוציות, מהרדיפה הזו אחרי הריטאלין והקוקאין. מזה שאנשים כל הזמן יוצאים ונכנסים ו… לא יכולתי לכתוב אצל ליאור. כאן אני יכול לכתוב".

אז מה, אסי, אתה בכלל היית רוצה להיות סופר או משורר, הא?

"בהחלט כן. במאי? ודאי שלא. זה לא מקצוע. עוזר במאי זה מקצוע. זה סוג של מנהל ייצור. עבודה חצי טכנית חצי ניהולית. באירופה זה בדרך כלל אנשים בני חמישים-שישים כאלו, סוג של שלישים. צלם, עורך. זה מקצועות. אבל במאי זה לא מקצוע. בטח שהייתי מעדיף לכתוב את מה שכתבתי נאמר לסרטי הטרילוגיה, כספר. וזה היה נמכר בשישה עותקים ולי לא היה ממה לחיות. לא הייתי יכול לגמר את החודש ולא את השורה הזו פה. בטח שהייתי מעדיף להיות רק כותב. היה לנו חנוך לוין וניסים אלוני וזהו, היום אין לנו כלום. רק אותי".

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb