כן, פה זה דואר – לא טעית
אם כבר לעבוד, אז בדואר. כי בדואר זה לא באמת לעבוד, זה לעבוד עליכם
הכל התחיל כשהדוד האמריקאי שלי החליט לשלוח לנו מתנת יום הולדת. נכנסתי למכס (לא שידעתי שזה מכס, אבל כמו יהודי טוב, פשוט הלכתי עם הזרם), לקחתי מספר, עשיתי פרצוף כשראיתי שאני מספר 40 בתור ויש רק פקידה אחת, ובסוף החמצתי אותו עוד יותר כשהיא דיברה בטלפון מול הלקוחות ועשתה הכל לאט. בינתיים התור התקדם. לאט. מה שכן, כל פעם שמישהו מהבאים בתור בא להיכנס לפקידה, הגיח מישהו מהדלת ואמר: 'אני הייתי כאן קודם, שלחת אותי לדואר לאישור החבילה ואני חוזר אלייך, כפי שביקשת'. התור שלי לא הגיע מעולם.
שלא כדרכי (בדרך כלל), יצרתי מהומה: "איך אלה שבאים עכשיו יתקבלו, אם כל הזמן באים אנשים שהיו אצלך לפני יותר משעה? תפתחו עוד דלפק שיקבל את הבאים, ותטפלי את במי שחוזר" (אני יודע שזאת לא המצאת המאה, אבל במקום שפקס עדיין קיים צריך להתחיל מקטן). "יש לך בעיה? לך למנהל". הלכתי. המנהל היה נחמד – להבדיל מהפקידים שניסו לנפנף אותי בסתר ליבם, הוא עשה זאת בגלוי. "באת ביום לא טוב לדואר", הוא אמר, ואני שאלתי: "איזה יום כן נחשב טוב לבוא לכאן?", והמשכנו: "מה יש בחבילה?" – "לא יודע, זאת מתנה" – "אתה מבין שאני לא יכול לשחרר אותך בלי לשלם מכס, אני לא יודע מה יש בחבילה" – "אז מה נעשה?" – "נשלח שיפתחו אותה ויבדקו מה יש בה. לך לאשנב 30 בדואר".
הלכתי לאשנב 30. בדרך, כל האשנבים מ- 20 ועד 34 היו מאוישים באנשים שהסתכלו על הקירות, וספרו את הכסף שאנחנו משלמים להם לעשות את זה. בכל מקרה, באשנב 30 לא היה אף אחד. צעדתי מטר ליד, ל-31, ובנימוס שאלתי: "התוכלי לעזור לי עם החבילה?" – "לא לא לא", היא זעקה בבהלה, "אני 31, זה תפקידו של 30". ואז הוא הגיע, לקח את הטופס שלי והלך. רבע שעה עברה, זה הרגיש כמו שעה, עד שהלכתי לאחראי על הדואר: "תוכל לבדוק לי איפה ההוא הלך?". לקח לו שנייה – הטופס נשאר על השולחן למטה, במקום שאני לא יכולתי לראות אותו, וההוא מ-30? כנראה יצא להפסקה. "אז תוכל אתה לבדוק את החבילה?" – "לא, אין לנו בודקת היום, תחזור למנהל ותשאל למה הוא שלח אותך".
איזה כיף, חזרתי למנהל שחייך ואמר: "אמרתי לך שזה לא יום טוב להגיע לדואר. אל תדאג, אני אבוא אישית לבדוק את החבילה". כאן התחלתי לדאוג. חזרתי חזרה לדואר, המנהל הגיע אחרי רבע שעה והוציא מן החבילה שלי מכשיר מתחם עגינה לאייפוד. "זה טלפון?" הוא שאל, – "לא, זה מתחם עגינה", "ואיך אני יודע שאין שם גם טלפון?", הוא הפציר בי קשות כדי לעשוק ממני עוד כמה לירות. – "לא יודע, יכול להיות שיש שם גם רכב, אבל זאת שקית אטומה". "טוב, כמה זה עולה? תביא קבלה". – "זאת מתנה, אין לי קבלה". "אז כמה זה עולה?" – "אין לי מושג". "יש לך סמארטפון? תבדוק". בדקתי (תוך כדי שמישהו מאחור מסנן לי בלחש: "אל תהיה פראייר, תיכנס רק לזאפ"). – "560 ש"ח". "מעולה, אז כולל עמלה זה 227 דולר, אני אעשה לך את זה 220 אבל אוסיף אזהרה". כה נחמד, לחשב כסף זה דווקא כן קורה כאן מהר, חשבתי. "לך עכשיו חזרה למכס שיעשו לך חישוב כמה לשלם".
חזרתי למכס, לאותה פקידה, חיכיתי עם יתר השבים מגלות הדואר, ולמזלנו הגיע זה מכבר גם הפקיד השני, שחזר מהפסקת צהריים – "ביקשו שתעשי לי חישוב", אמרתי. "מה זה? טלפון?", היא שאלה. – "לא, זה מתחם עגינה". – "מה זה מתחם עגינה?" – "מה זה משנה?" – "טוב, אני לא יכולה לעשות חישוב" – "מה עכשיו?" – "במכתב כתוב שהחבילה נשלחה לנטשה, ובתעודת הזהות שהבאת כתוב נטליה". –" את צוחקת, נכון? יש לך שם מספר תעודת זהות, תאריך לידה, כתובת, שם משפחה וחוץ מזה נטשה זה נטליה, זה ידוע". – "לך למנהל שיאשר את זה".
חזרתי לדואר. המנהל לא אישר. כל הרוסים שעמדו בתור, ואפילו מרוקאי אחד, צעקו שנטשה זה נטליה כמו שרון זה רוני וצביקה זה צבי. הוא אישר. חזרתי למכס. המחשב נתקע. אחרי רבע שעה עשו לי חישוב ואמרו שזה 157 שקלים. – "עכשיו אני יכול סוף סוף לקחת את החבילה?" שאלתי בתמימות – "לא, יש לך אזהרה. לך למשרד של המנהל לקבל נזיפה". ננזפתי. עשר דקות על ידי המזכירה האישית של מנהל היבוא של סניף דואר ישראל. "על מה אני ננזף?" שאלתי בציניות כאילו אני במשפט צבאי. – "על זה שלא נכתב תיאור המוצר כראוי". – "בפעם המאה, זאת מתנה, אולי תכתבו את הנזיפה באנגלית ותשלחו אותה לדוד שלי באמריקה?". היא צחקה, אני לא. לקחתי את החבילה ונסעתי משם לפני שיזכרו בעוד משהו.
לסיכום: ביליתי שלוש שעות בדואר, שילמתי יותר מחצי משווי המתנה, עליתי למשפט צבאי על ידי מזכירתו של מנהל הדואר, אבל היי, יש גם צד חיובי, יכולתי בקלות לצאת עם ריתוק או שעות ביציאה. מה שכן, כל הזמן שביליתי שם חשבתי שהמסקנה מכל העניין היא אחת: לך תעבוד בדואר – לא טעית.