מסע בעקבות השקט: איפה אפשר להתבודד בישראל?
הצפיפות בישראל הפכה להיות בלתי נסבלת. בתל אביב מתחילים לחיות מהקומה ה־30 ומעלה, היישובים הכפריים הופכים אט אט לערים, ואי אפשר כבר לטייל בלי להיתקל במישהו שעושה על האש. מה עושה מי שרוצה להתבודד בישראל באמת? נוסע עד הקצה ואז עוד קצת (וגם שם נתקל בחיילים)
השנה נערכו בהודו בחירות. זוהי הדמוקרטיה הגדולה בעולם עם קרוב ל־900 מיליון בעלי זכות הצבעה. כדי לתת לכולם הזדמנות להצביע במדינה שבה לא בכל מקום אפשר להציב קלפי מפוקחת, יש צוות מיוחד שמסייר במשך חודשים בכל רחבי המדינה, מגיע לכל אזור נידח ומאפשר לכולם להצביע. אחד המסעות שערך צוות ההצבעה, שכולל שמונה אנשים, היה ללב יער גרי – אחד היערות המדבריים היחידים בעולם שהטמפרטורה בו יכולה להגיע ל־43 מעלות והוא ביתם של יותר מחמש מאות אריות, כדי לאפשר לאחד האנשים הבודדים ביותר בעולם להצביע.
גורו בהרטדס שומר על מקדש לאל שיווה אשר בלב היער, מוקף בחום בלתי נתפס ובחיות טורפות, ולמעט מתפללים מעטים שעושים את המסע המפרך אל תוך היער המסוכן, הוא נמצא רוב השנה לגמרי לבדו. אם תהיתם, הוא הכריז בשמחה שהוא הצביע למפלגתו של ראש הממשלה נרנדרה מודי.
מי שטייל בהודו אולי לא יתמה על הסיפור הזה, שכן כמעט בכל מקום שאליו מגיעים בתת היבשת יש מישהו שיספר על הגורו שגר לבדו במעלה ההר, אוכל כרובית בלבד ושומר על מקדש קטן. כשתעלה אל ראש ההר תמצא מערה קטנה שהרעש היחיד בה הוא מים זורמים ואדם עם זקן גדול ועם חיוך גדול אף יותר יציע לך לעשן משהו ולשחק איתו קלפים. בהודו ההתבודדות הזאת אפשרית.
על פי התחזיות, עד 2065 צפויים לחיות בישראל יותר מ־20 מיליון איש
יש דברים רבים שהישראלים לוקחים איתם חזרה מהטיול בהודו, התבודדות היא לא אחד מהם. קשה מאוד עד בלתי אפשרי להתבודד בישראל. קודם כל אין פה כל כך מקום. באזור המרכז יש מצוקת נדל"ן קשה שהופכת כל בניין חמוד בן שתי קומות בתל אביב לפוטנציאל למגדל חדיש בן 30 קומות. שנית, קצב הילודה בישראל הוא מהגבוהים במדינות ה־OECD, וזה ממש לא בגלל החרדים או הערבים. גם משפחות חילוניות בישראל מולידות בקצב בלתי נתפס. בתל אביב יש היום 450 אלף תושבים, בישראל כמעט 9 מיליון בני אדם, ובקרוב מאוד זו תהיה אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם. על פי התחזיות, עד 2065 צפויים לחיות בישראל יותר מ־20 מיליון איש.
היישובים הכפריים הנחמדים באזור השרון ייעלמו לחלוטין ויהפכו לערים רגילות לכל דבר. בצפון הארץ צפויים ישובים רבים להתרחב כל כך עד שהם יאלצו לוותר על המגורים צמודי הקרקע. המגדלים בתל אביב? זו רק ההתחלה – מדינת ישראל תחיה מהקומה ה־30 ומעלה, לא תהיה לה ברירה.
המשמעות של זה היא שעוד ועוד חלקים מהטבע בישראל ייעלמו כדי לפנות שטח יקר לאכלוס. כדי ללכת לבקר בטבע המועט שיישאר כאן נאלץ כנראה לקבוע תור חודשים מראש, שכן בסופי השבוע תהיה מלחמה אמיתית על המקומות האחרונים בארץ שבהם אפשר עדיין לטייל. ישראל בדרך להפוך למקום שבו לא תוכלו להיות לבדכם, אף פעם.
וזה לא אומר שעכשיו קל להתבודד. מתי לאחרונה הלכתם לטייל בשמורת טבע והייתם לגמרי לבד? מתי יצא לכם לנסוע לפיקניק ביער בלי לגלות שמישהו כבר הניח שם מכונית, פתח את הדלתות ושם מוזיקה? ישראל היא לא מקום להיות בו לבד. גם הנגב – כביכול מדבר ענקי וריק – מוחזק ברובו על ידי צה"ל. בכל זאת חייב להיות מקום שבו יש שקט מוחלט, מקום שבו אפשר להתבודד, לא?!
באים לצלם את הנזירים
יהודים לא אוהבים כל כך להתבודד, אנחנו טיפוסים קהילתיים מאוד, אבל בארץ הזאת יש גם בני דתות אחרות, וחלק מהם אוהבים מאוד להיות לבד. חיפושים אחר מנזר מבודד שבו יהיה אפשר לשבת בשקט ולעבוד את האל הובילו למנזר סיינט ג'ורג' המרוחק במדבר יהודה, לא רחוק מיריחו – אותה ארץ, לא אותה מדינה. כדי להגיע אליו נוסעים על כביש 1, עוברים את הקו הירוק, ובאמצע הדרך יורדים לדרך עפר של כחצי שעה עד שמגיעים לפתח השביל, ירידה תלולה מאוד אל תוך העמק. שם, בין הדקלים, מתגלה מנזר יפיפה שנחצב כולו מתוך מערה על צלע ההר. רק עשרה נזירים יוונים אורתודוקסים גרים במנזר, ואף שאנחנו בארץ התנ"ך ובירושלים מנסים לעבוד עליי עם אבן ירושלמית מזויפת, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מטייל באמת בסיפורי התנ"ך. המנזר הוקם במאה השישית ונחרב מאז פעמיים, והמבנה הנוכחי הוקם במאה ה־19. אם אתם תוהים למה להתבודד דווקא באמצע מדבר יהודה בתוך אפיק נחל ללא כל יכולת לברוח כשתוקפים אותך, אז זה מפני שעל פי מסורת כלשהי אליהו הנביא התחבא במערה הזאת בדיוק. סיבה הגיונית ולגיטימית.
סביב המנזר פרושות מערות התבודדות של הנזירים שאליהן אפשר להגיע מתוך המנזר על ידי טיפוס בסולם עץ. את כל הכנסייה חצבתם, לא יכולתם לסדר מדרגות נורמליות? הנזירים, כיאה לאנשים מתבודדים, לא ממש ידברו איתך, הם רק ינזפו כשמתחשק להם ולא ייתנו לך להיכנס אם באת בלבוש לא צנוע, לא אכפת להם שירדת עכשיו חצי שעה בהר, אבל זו באמת הייתה הצרה האחרונה שלי בניסיוני להתבודד, כי אז קרתה הטרגדיה שקורית ללא מעט אנשים שמטילים על עצמם לעבוד את אלוהים לבד – מישהו מגיע לצלם אותם.
הרמז לכישלון היה בתחילת מסלול הירידה למנזר, שהיה חסום באוטובוסים של תיירים ודוכנים של פלסטינים שגרים בסביבה. אף שהנזירים הציבו מסלול מכשולים לא פשוט בדמות דרך אפר תלולה במיוחד שלוקח כחצי שעה לרדת, רבים מהתיירים עולים ויורדים חופשי על גבי חמורים, הרכבל של הטבע. ואם לא די בכך, החמורים המסכנים נאנקים מכאב סחיבת התיירים השמנים וקולם נשמע בהד בכל רחבי הוואדי, כך שגם אם הנזירים יחליטו על יום חופשה במערות ההתבודדות שלהם יהיה להם קשה להתחמק מהרעש.
שאמבלה בעזוז
אחרי שעה ורבע של נסיעה מתל אביב, רק אחרי שעוברים את באר שבע בכביש העוקף כדי לא לראות את באר שבע, הנוף מתחיל להיפתח. או כמאמר השיר המפורסם – מימין מדבר, משמאל מגזר. אם יורדים מכביש 40 בצומת תללים וממשיכים ישר כשרואים את התחנה הסולרית הגדולה באשלים שבמרכזה העין של סאורון, הכביש הופך נטוש יותר ויותר ככל שמתקדמים. מדי פעם יורד שביל מהכביש ומוביל את החולות, אבל הוא מלווה תמיד בשלט "זהירות, שטח אש". בצדי הדרך יש מוצבים בודדים וכמה חיילים שמנצלים את השמש להשתזף על כיסאות ים בזמן שהם שומרים על שורה של טנקים. ואז, בסוף של הסוף, מגיעים לעזוז.
יש מחלוקת על היישוב המבודד בישראל, אבל אין יותר חור מעזוז – הוא לא נמצא על הדרך לאילת בשום צורה, מרוחק כשעה מבאר שבע, מרחק יריקה מגבול מצרים וההגעה אליו מצריכה נסיעה על כביש שלא טופל מאז שנסלל לפני 30 שנה. מי שמגיע לעזוז לא ממשיך ממנו הלאה. זוהי תחנה סופית. 16 משפחות גרות ביישוב, שכל מה שיש בו זה מרכז דואר ותחנת אוטובוס אחת שעובר בה פעם ביום קו לבאר שבע. בירת הנגב היא גם המקום הכי קרוב לערוך בו קניות בסופר, לראות סרט או ללכת לבית חולים. אבל אם צריך, המכולת הקרובה נמצאת במרחק 15 ק"מ בלבד. בכניסה מברך את הבאים שלט: ברוכים הבאים לעזוז, יישוב קהילתי.
כשאתה מגיע לחורים שכאלה בארצות הברית, אתה יכול להרגיש כאילו נחתת במערבון. אבל בישראל לא בונים ערי מערבונים, אלא יישובים של יוצאי הודו – בתים מאולתרים בכל מיני צורות וצבעים, סוכה של שתי קומות בשם "שאמבלה בעזוז" שבה יש "שאמבגלידה", ובכלל אווירה של יישוב מאולתר, ועזוז הוא אכן מקום מאולתר.
"בנינו פה בית זמני והזמני הפך לקבוע", מספר אלי חן, שמנהל את נקודת חן בעזוז הכוללת חדרי אירוח וחנות יד שנייה. הוא הגיע עם משפחתו לפני 13 שנה. כשגרו במודיעין היה אלי קוסם ואלה אשתו הייתה ליצנית, אבל תמיד דגדג להם לברוח ממירוץ העכברים ולנסוע למקום מרוחק כמו תאילנד. כשחזרה אלה מהופעה במסיבת יום הולדת בעזוז היא הודיעה לבעלה שהם עוברים לשם.
"בהתחלה קיבלנו צריף של משפחה שעזבה, ואני התחלתי לבנות", הוא אומר. כיאה לקוסם הוא בנה לעצמו טירת קוסם מאולתרת שפגשה שוק פשפשים.
"יש ימים, בייחוד מחוץ לעונה, שאני לגמרי לבד. ילד אחד גדל ועבר לגור בחו"ל, הילדה הקטנה לומדת בפנימיית אמנות, ואני יכול לשבת פה בחצר ולהיות לבד, לפעמים במשך ימים"
"כל אחד אלתר לעצמו פה ממלכה משל עצמו. אנשים פה אינדיבידואליסטים, כל אחד לעצמו. בשלט הכניסה כתוב שזה יישוב קהילתי, אבל אין פה קהילה. בהתחלה היה קשה מאוד לעבור לפה, כשהגענו, השכנים לא שיתפו איתנו פעולה, היו כל אחד לעצמו, פתחו עלינו עיניים, חשבו שאנחנו תחרות. היום המצב יותר טוב, ועדיין ברור מאוד שכל אחד פה שומר קודם כל על עצמו".
ואיך זה לעבור לעבוד בתיירות?
"רוב האנשים פה בעזוז עוסקים בתיירות, ביישובים שמסביב עוסקים בחקלאות אבל גם הם מתחילים לראות את מה שקורה בעזוז ומחשבים את המסלול מחדש. בהתחלה היה קשה מאוד, כי אתה צריך ממש לארח בבית שלך כל הזמן, להיות מאוד קשוב, היה צריך לעשות סוויץ' בראש. אבל עכשיו אני כבר רגיל לזה".
וכשאתה צריך לארח כל הזמן, קשה להיות לבד.
"יש ימים, בייחוד מחוץ לעונה, שאני לגמרי לבד. ילד אחד גדל ועבר לגור בחו"ל, הילדה הקטנה לומדת בפנימיית אמנות, ואני יכול לשבת פה בחצר ולהיות לבד, לפעמים במשך ימים".
תושב אחר בעזוז, אייל טבול, מנהל את המקום הכי לא סביר בישראל – קפה עזוז – בית קפה, מסעדה ומקום להופעות שמוציא פיצות מתנור לבנים איטלקי אמיתי, וכל זה ביישוב הכי מבודד בישראל.
"מה שטוב בעזוז הוא שאפשר לחלום. שנים שאני חולם להביא לפה תנור לבנים ולפני שנה וחצי עשינו את זה". אייל מדבר כאיש משוחרר בעשר הדקות של הפסקת סיגריה שהוא ארגן לעצמו בתוך משמרת מטורפת של שבת בצהריים בקפה עזוז. המטיילים מגיעים בהמוניהם וגם קבוצה של חיילים מורעבים מאחד המוצבים המבודדים מסביב. המקום מפוצץ ופיצות ושקשוקות יוצאות בזו אחר זו. האוכל בקפה עזוז, אם תהיתם, מצוין. "חצי מהשבוע אנחנו סגורים ופותחים ברביעי וחמישי בערבים ובשישי־שבת כל היום. התחלנו לבשל כי זה מה שהיה צריך פה".
אייל וזוגתו עברו לעזוז לפני 13 שנה אחרי שחיו במרכז תל אביב. "רצינו מקום שקט שהבנות שלנו יוכלו להיות חופשיות".
והן לא השתעממו לגור במקום כל כך מבודד?
"בהתחלה כן, אבל פה הילדים נשלחים בגיל מאוד צעיר לפנימייה, והפנימיות פה מצוינות. הילדה שלי עכשיו בפנימיית מדרשת בן גוריון בשדה בוקר. היא רחוקה, אבל לפחות מדובר בפנימייה ברמה מאוד גבוהה".
כשניסיתי לברר מי באמת באמת נשאר פה לבד, עם כל התיירים שמשוטטים פה כל הזמן, הכווינו אותי לאחת המשפחות הוותיקות בעזוז שלה מטע חקלאי קטן. בני הזוג והילדים שלהם נוהגים שלא לדבר עם תושבי היישוב, אפילו לא אומרים שלום. ברוב חוצפתי דפקתי להם על הדלת. אף אחד לא ענה לי.
דרך השלום
כשיוצאים מעזוז, בכניסה לכביש 10, מופיע שלט: דרך השלום. הכביש אכן תוכנן כדרך השלום, אבל אחרי הפיגוע המחריד ב־2011 הוא נסגר לנסיעה ונפתח רק פעמיים בשנה – בחול המועד סוכות ובפסח. הכביש, שצמוד לגדר החדשה של גבול מצרים־ישראל, מעניק הצצה מרהיבה אל עבר צפון חצי האי סיני. לאורכו בצדו המצרי פזורות עמדות של הצבא המצרי שנראות כמו חיקוי זול של טירות בדיסנילנד – בצריח המזויף יושב לו חייל מצרי משועמם שבוהה בך באדישות דרך משקפת. מלבד נוכחות צבאית זהו השטח הכי ריק והכי יפה בישראל. אפשר לנסוע פה ולא לראות איש לאורך קילומטרים.
בכל זאת, בנקודת תצפית אחת חיכה לנו אוהל שהוקם במיוחד לכבוד פתיחת הכביש, ובו שלושה חיילים שניסו להתגבר על הרוחות הקשות שפקדו את האזור באותו היום, אבל אחרי טיפוס קצר על הר אפשר היה להסתכל אל תוך המרחבים העצומים והריקים מהצד המצרי וגם מהצד הישראלי. מסביב רק חול וחול, ולרגע סוף סוף אפשר היה להיות לבד. עד שגם כאן יקימו מגדלים.