אם הייתם אומרים לי לפני עשר שנים, אפילו חמש, שהאופרה הישראלית תצליח למלא אולם באנשים צעירים, הייתי כנראה צוחק מאוד. למעשה, כסדרן בתיאטרון הקאמרי יצא לי לחזות באנשים שהולכים לאופרה, ולמרות שאיני נציג של רשות האוכלוסין אני יכול להגיד שהדמוגרפיה שם הייתה מורכבת בעיקר מאנשים מבוגרים בשליש האחרון של חייהם. במשך שנים האופרה נחשבה לזן בסכנת הכחדה, אבל נדמה שבשנה האחרונה מתחולל שם שינוי מדהים. חזיתי בשינוי הזה לראשונה לפני כחצי שנה, כשמועדון הצעירים של האופרה הישראלית נפתח והציע מחירים מוזלים לצעירים עד גיל 35, אז צפיתי ב"טורנדוט" של פוצ'יני היישר מהיציע. הפעם השנייה הייתה אתמול באירועי הלילה הלבן עם האופרה המצוינת "נבוקו".

>> זה סרט בריטי קטן, שובה לב וקצת שקרן על האיש שקילל את המלכה
>> המוזיקה מרפאת: מהבריחה מפסטיבל נובה ועד תקלוט ראשון בלילה הלבן

הדבר הראשון שהפתיע היה אורך התור מחוץ לאולם. טור ארוך, רובו מורכב מאנשים צעירים, שהשתרע מהרחבה מחוץ למשכן לאמנויות הבמה ועד לרחוב שאול המלך. האמת? מהר מאוד מסדרונות האופרה התמלאו באנשים שהסתובבו בין המיצגים מחוץ לאולם. האירוע כולו היה שילוב בין מיזם "דבק" באגף התרבות של עיריית תל אביב-יפו וספייס התרבות "מבצר" מדרום פלורנטין, והמיצגים כללו פיסול מול קהל, מופעים מוזיקליים ופרפורמנס, לצד עמדות בר שהציעו חטיפים, עוגות, גבינות ויין. ואז התחילה האופרה.

"נבוקו" של ג'וזפה ורדי מבוססת באופן מאוד חופשי על גירוש בבל, ובמרכזה עומד העימות בין מלך בבל נבוכדנצר לבין העם היהודי. העלילה עוקבת בעיקר אחר מערכת היחסים של שתי בנותיו של נבוכדנצר (נבוקו), פננה שהתגיירה ונישאה לישמעאל היהודי (אמרנו שמבוססת בחופשיות?) לבין אחותה, אביגיל, שמקנאה בה. לאחר שנבוקו מכריז על עצמו כאל, הוא מאבד את השפיות וכך גם את שלטונו לאביגיל תאוות הכוח.

מדובר באחת מההפקות המרשימות ביותר שראיתי בארץ. הבמאי היהודי-ברזילאי אנדרה הלר לופס הצליח לאחד בין כל האלמנטים הבימתיים ולגרום להם לדבר בשפה אחת. התפאורה, התאורה, צלילי התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון – כולם הופכים ביחד לחוויה בימתית נדירה. היכולת של הבמאי לייצר סדר עדין ועוצר נשימה ביופיו בבמה עמוסה בשחקנים ובקוליסות עם גלילים שמייצרים ציורים ותבליטים מטורפים, נותנת את התחושה שאתם צופים בציור שקם לתחייה.

עוד יותר נדהמתי כשבסוף האופרה הקהל כולו, גם ביציע, עמד על רגליו ומחא כפיים. האמת? לא חשבתי שאראה קהל מריע ככה לאופרה בישראל. במהלך שנות שלטון נתניהו, עולם התרבות הישראלית ספג מכות רבות וזכיתי לראות אותו גוסס מהשורה הראשונה. ראיתי כיצד התיאטרון הופך לפחות ופחות פוליטי, ראיתי אמנים יוצאים נגד אמנים אחרים שהשמיעו את קולם, ראיתי את האיום בתקציב שהפך לכלי נשק. אחרי השנים הקשות הללו שבהן התיאטרון הרפרטוארי עבר מלייצר כוכבים ללגייס כוכבים ומשם לליהוקים של משפיענים ומשם ליצירת תת-ז'אנר חדש של עיבודים לבמה של סרטי בורקס, לראות פתאום אמנות במה שלא מבזה את עצמה מול המוני צעירים שפוקדים את האופרה ועומדים על רגליהם ומוחאים כפיים – זה מעורר תקווה.

העניין הוא שהרגשתי שזה לא נתן תקווה רק לי כצופה. הרגשתי שזה נתן תקווה גם למבצעים. אני לא חושב שאי פעם ראיתי באופרה קאסט שכל כך נהנה מהשתחוויה כמו הקאסט הזה. מיקולאי זלסינסקי, ששיחק את נבוקו, ליטרלי קפץ מאושר על הבמה ולמרות שאופרות יכולות גם להרדים (חייבים להודות באמת, אין מה לעשות) הקהל הישראלי (וגם האמריקאי, הייתה שם משלחת תגלית שלמה), היה עירני מתמיד.

ערב הלילה הלבן של האופרה הישראלית היה מרשים בהרבה מכל הציפיות. מצד אחד הם נתנו במה לאמנים פחות מוכרים ומצד שני הציגו את אחת האופרות המפורסמות בעולם בביצוע מדהים והכל בערב אחד. היו הרבה הישגים בערב הזה, לאופרה, לתרבות הישראלית, לעיריית תל אביב-יפו, אבל יותר מכל, ההישג הגדול של הערב הוא ההוכחה שיש קהל לתרבות גבוהה בישראל, שלא הכל צריך להיות "סברי מרנן" או "לשחרר את שולי", ושכל עוד מציגים תוכן איכותי שלא מזלזל באינטליגנציה של הקהל – הקהל ימשיך להגיע. זה לא מתקן את הכל, יש לנו עוד דרך ארוכה, אבל זה צעד ראשון לא רע בכלל אם תשאלו אותי.

• לילה לבן
• האופרה הישראלית
• בית האופרה
• ❤ תרבות