שבת: אירועי "לסבית קטלנית" מגיעים לבית המכולות. ויש המלצות

בשבת הקרובה (1.6) ייערך בבית המכולות שבנמל יפו אירוע "לסבית קטלנית", שיפתח את חודש הגאווה. זה יהיה האירוע ה-17 במספר, מאז בכורתו ב-2008. יש בר, יש מוזיקה, יש דוכני מוצרים, אבל אני כאן בשביל לכתוב על הסרטים. התכנית השנה כוללת חמישה סרטים קצרים של יוצרות ישראליות – כולן כתבו וביימו, וחלקן גם ערכו. הם עוסקים במגוון נושאים – סטוצים, החשש מהתחייבות למערכות יחסים ארוכות, וגם היחסים עם אמא וסבתא. השחקניות הצעירות לא מאוד מוכרות, אך כולן טובות. איכויות הבימוי משתנות.

>> דגל הגאווה החדש ועוד אירועים רשמיים של שבוע הגאווה 2024

מבחינה זו, המרשים ביותר הוא "דז'ה וו" של גל זיגמונד (13 דק'), שנוצר במסגרת לימודיה בסמינר הקיבוצים. אישה בהריון (סיוון מסט) מתנדנדת ברוגע על כיסא נדנדה בחדר ילדים זך מלובן, שנחשף בהדרגה כחנות גדולה למוצרי תינוקות (הסרט צולם בבייביסטאר ראשון לציון). האישה, שבהמשך נגלה ששמה הוא גפן, קמה והמצלמה עוקבת אחריה בשוט אלגנטי עד שהמבט החולמני על פניה משתנה בתגובה למראה אמה (אסתי קוסוביצקי) עם עגלת קניות בין המדפים.

נראה שהאם דחתה אותה מתישהו בעברה בשל בחירתה לחיות עם אישה, ועכשיו היא באה לקנות מוצרים עבור בתה השנייה, שגם היא בהריון. בתום הפגישה המתוחה הן נפרדות ונפגשות שוב בין מדפים אחרים, אך גפן הפגועה מסרבת לסלוח. אתר ההתרחשות מקבל משמעות סמלית לא רק בשל סוגי המוצרים – תנועת השחקניות והמצלמה (שבחים לצלמת אמילי שיר סגל) הופכות אותו למעין מבוך, המדמה את הבלבול הרגשי של הגיבורה. בסיום יש אפילו שיר נושא שנכתב במיוחד לסרט.

מערכת יחסים אוהבת עם סבתא (אורה מאירסון) מתוארת בפתיחה של "ראי" של יאלי ויס, אך בהמשך מתברר שהסרט בעצם עוסק בעקיפין ביחסיה של הנכדה (בגילומה של הבמאית) עם בת זוגה הבלתי נראית. התסריט המחוכם מייצר סיטואציה מתעתעת שלא ארחיב עליה כאן. אציין רק שהפער בין הנראה לבין דברים שמתגלים בשיחות טלפון מייצר רצף של תגובות ותובנות מתחלפות במהלך עשר הדקות שהסרט נפרש עליהן. הסרט מוקדש לסבתה של הבמאית.

הארוך בסרטי התכנית (28 דק') הוא "השכנה מלמטה" של בר מגן. גל יעקובוביץ' פאר מגלמת ברמנית נערית וחצופה שאתמול פתחה פה על השכנה מלמטה (אמילי שבס) סתם כי היתה עייפה. עכשיו היא באה לבקש ביצים כדרך להתנצל, ובין שתי הנשים המאוד שונות האלה מתחיל משהו. לא השתגעתי על הצילום החלבי, אבל הדיאלוגים רעננים ושתי השחקניות מקסימות, ומתפתח וייב של קומדיה רומנטית שובת לב.

הכי קצר בתכנית הוא "חברות?" של נועה קרן (שבע דק'), ובמקרה זה הרגשתי שהוא קצר מדי. רומי (מור אלוש), לבד כבר חצי שנה, קופצת לביקור קצרצר אצל זוג חברות (היא באה לקחת קסדה לאופניים), ובזמן שהיא שם החברה של החברה מפתה אותה. זה מעלה על פני השטח דברים מהעבר, והתחושה היא שהסרט הדחוס הזה נזקק לעוד זמן כדי לטפל בהם. צבע החולצה שלובשת מור הוא ורוד דהוי, בדיוק כמו חולצתה של השכנה מלמטה ב"השכנה מלמטה" – שתיהן מאופיינות כנשים סגורות שנותנות לדברים לקרות להן, ואינן יוזמות בעצמן. מסוג דברים שמבחינים בהם כשצופים בסרטים ברצף.

האחרון, "לא נפתח לי" של נועה אנקרי (כמעט שמונה דקות), מתאר דייט לא מאוד מוצלח בין שתי נשים (נטלי סלובו ונוגה אור). הוא נראה כמו שחזור של חוויה מתסכלת מהחיים, וככזה עשוי לדבר אל הצופות, אבל הוא לא מתפתח למשהו מעבר לזה.
"לסבית קטלנית", בית המכולות, נמל יפו. 1.6, החל מ-16:00. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים