מבוא לצ'ילום: טייני פינגרז הפכו את אלבומם החדש לסרט
חברי להקת הרוק הפסיכדלי טייני פינגרז החליטו לתרגם את אלבומם החדש לסרט, אז הצטרפנו אליהם לשלושה ימים של חוף, מוזיקה והרבה סמים
פגשתי את דורון בצפון המצוחצח של תל אביב. בחור בן חמישים, איש משפחה שמנהל משרד פרסום והתאהב בלהקת הרוק הפסיכדלית טייני פינגרז. מדי פעם הם מכנים אותו "הקמע", והוא ליווה את הלהקה בין היתר בסיבובי הופעות בטיוואן, סין וברלין. הוא גם המלאך שהציע לי טרמפ לים המלח, למסע בן שלושה ימים בחברת בועז בנטור (בס), נמרוד בר (קלידים), טל כהן (תופים) ואורן בן דוד (גיטרה). התכנית היא לתרגם את האלבום החדש, "The Fall", לסרט – ג'אם-סשן ללא קהל על רקע הזריחה, תמה שחוזרת באלבום, במעין רפרנס ל"פינק פלויד לייב אין פומפיי".
ההפקה המושקעת כוללת הקמת תאורה, סט צילומים, מאהלי לינה וגם אולפן שטח על שפת הים. לא מסוג הדברים שאמנים מקומיים רגילים אליהם. מי שהרים את כל זה הוא ד"ר דרה של סצינת האינדי, אסף בן דוד – אחיו הגדול של גיטריסט הלהקה, ממארגני פסטיבל אינדינגב ובמאי סרטים שעיקר עיסוקם במוזיקה.
בדרך לשם אני קצת מוטרד מהלוקיישן שנבחר, חוף מצוקי דרגות, שנמצא מעבר לקו הירוק. אל חוף אין גישה מסודרת, והעומד על הכביש מעל לא יוכל להבחין בהתרחשות השקטה שמתחתיו. בשנת 2001 התפרסמה ב"הארץ" כתבה בשם "רצח בחוף השאנטי", שם תואר חוף מצוקי דרגות כמקום מפלטם של חולי-רוח משיחיים וסטלנים חסרי כל היגיון. כמו בביקורות המוזיקה של בן שלו על האלבומים של טייני פינגרז, התיאור שזכה לו החוף סבל מסטריאוטיפיזציה ובמעט מאד ניסיון להבין אותו. הדבר הבאמת מפחיד שם הוא דווקא מה שלא תואר בכתבה: היכולת של אדמת החוף לפעור את פיה ולהפוך אותך לעצם בגרונה.
14:09 שלוש שעות של נסיעה חלפו, ובום. הנוף הופך למדברי. "בעצם, למה שלא יהיה בולען מתחת לכביש?", תוהה הקמע. אנחנו יורדים בהדרגה 427 מטרים מתחת לגובה פני הים והאוזניים מתחילות להיות פקוקות. טלפון מההפקה מזהיר שלא ניכנס לאזור החוף עם המכונית, מחשש שנקבל תשובה לשאלתו הרת האסון של הקמע.
14:58 אחרי שעקפנו משאית "תנובה" שהתרסקה על הכביש וחנינו בסמוך למחסום צה"לי, אנחנו חוברים לצוות ההפקה. בירידה אל קו החוף מתגלה מדינה אלטרנטיבית של ניאו-היפים ותיירים צעירים שמתגוררים כאן חודשים ואפילו שנים. תוך כדי שאנחנו הולכים, נזרקות לעבר חברי הלהקה הצעות לליווי ונגן יוקללה אחד מציע את שירותיו. השמועה על סשן מטורף עוברת מפה לאוזן בין יושבי החוף, ובן דוד, המפיק בעל משמעת הברזל, מתחיל לתקוע בזנ"טים באדמה כאחרון פועלי הבמה.
אולפני ים המלח
19:20 בזמן שהקמע ממנגל שיפודים לכל מאן דבעי, הלהקה מתדיינת עם צוות הצילום על דרכי המבע הקולנועיות. על פי חזונם, הסרט יפתח בהתמקדות על צלליות חברי הלהקה, ומשיר לשיר הפריים יפתח, כך שיראה כאילו הלהקה מנגנת בסטודיו סגור. השיר האחרון, "Music For the sun”, יבוצע בשעת הזריחה והמיזנסצנה המוארת תחשוף את הלהקה המנגנת בים המלח, תחת כיפת השמיים.
22:00 הסאונד צ'ק הארוך מתחיל בניצוחו של אדיר "הדוקטור" דדיה – הסאונדמן הקבוע של הפינגרז שהפך לסוג של חבר חמישי בלהקה. כהן מתופף עם יד אחת שנשמעת כמו שתיים, ובשניה אוחז בכוס וויסקי. כך זה נמשך כמעט עד שש בבוקר. הדוקטור מביט אל השמיים ונותן את אקורד הפתיחה: "זה עולה! זה עולה! עולה לי!". לא ברור אם הוא מתכוון לזריחת החמה או לאסיד שנפתח.
לייב ממאדים
06:00 ו… אקשן. הלהקה סוף סוף מתחילה לנגן את הרצועה הראשונה של האלבום, ואני מגלה את הרחפן שדרכו תועד השוט הראשון. הוא נע באלימות ועולה לגובה חמישים מטר – מה שגורם לפינגרז להיראות כמו להקה מהחלל.
בסיום כל ביצוע, במקום מחיאות כפיים זוכה הלהקה לקול הגלים המתנפצים בחוף. אפשר לומר שהטבע היה אחד הכלים שאיתם יצרו את המוזיקה בסשן הנוכחי. זה התבהר לי בפאוזה קטנה באמצע שיר, שבה נתנו לשקט לדבר ומיד חזרו לפרוט על מיתר בליבה של אמא אדמה.
06:45 ראסטה מאן צעיר מגיע בפוזה של שכנה פולנייה בין שתיים לארבע בצהריים. הוא מתעצבן ומחפש את האחראי. "זה לא לעניין", הוא צווח, "אנשים גרים כאן. מה זה הופעת רוק עכשיו?". אסף בן דוד לוקח אותו הצידה, ואחיו מציע לבקש סליחה ולהביא לו פרח. "אם זה נגמר בבנאדם ממורמר אחד אז הכל טוב. דונט יו וורי אבאוט א טינג".
07:11 הצילומים מסתיימים בדיוק כשהשמש מציצה מבעד לשכבת עננים. בינתיים, הקמע ואני ניגשים אל האיש שאחראי על הרחפנים. הוא בדיוק מראה לאורן הגיטריסט שוט לא ערוך באיכות גבוהה, שנראה כמו הולוגרמה. אורן מביט בו חצי דקה ופוסק: "זהו. מבחינתי הסרט גמור". הקמע ואני נשארים לשוחח עם איש הרחפנים, שמספר לנו שקצת כמו האינטרנט, רחפנים היו קיימים עוד משנות ה-50, אבל הונגשו לציבור הרחב רק בשנים האחרונות. אחרי זה הוא מציע לנו קונספירציה לפיה כל החייזרים שזוהו בשמי ארה"ב במאה הקודמת היו בכלל רחפנים.
הראיון הגרוע ביותר בהיסטוריה
בזמן שכולם ישנים במאהלים, טייני פינגרז ואני נשארים לשמור על הציוד. השמש קופחת, הפייסלים רצים והמים נגמרו מזמן – זמן מושלם לשלוף את הטייפ-רקודר.
איך אתם מגדירים את הסגנון שלכם?
בנטור: "פשוט פסיכדליה".
בר: "זאת מוזיקה אינטואיטיבית קצת. קשה להסביר בלי שזה ישמע פלצני, אבל בכל פעם אנחנו מתרגמים וייב אחר שהולך לפה והולך לשם. לעזאזל, אילו תשובות מופשטות".
ספרו קצת על "The Fall".
בנטור: "מה יש לספר עליו?".
אורן: "הוא יצא באוגוסט ונכתב במשך שנה. ו…"
שתיקה ארוכה.
כולם צוחקים.
"בואו נוותר על זה", אני מציע ומכבה את הטייפ-רקורדר.
בזמן ראיון, רוב האמנים נכנסים לשלב מכני של שינון מנטרות ואופי יצירתם – מה שפוגם בקשר שבין האמנות לתקשורת, שמסקרת אותה בצורה הדומה ליציקה אל תוך שבלונה פורמלית. החבר'ה של טייני פינגרז לא אוהבים לשים חוצץ בינם לבין הקהל. לפני הראיון שנקטע באיבו, הקמע ובן דוד המפיק שקלו מכירת כרטיסים למי שירצה לבלות טור עם הלהקה. "אתה יודע מה, בוא נתחלף", מציע אורן. "רק ככה זה יהיה ראיון אמיתי, כששני הצדדים משוחחים. בוא נהיה פיטים".