ילדים הם אנשים קטנים עם חיישנים חזקים. צריך לתווך להם מציאות

>> דנה בכר היא פסיכולוגית קלינית מומחית, המלווה את הפודקאסט 'מבט לילדים' של בית אבי חי שעוסק בחדשות ותרבות לילדים וילדות. את הפרקים הראשונים שכבר עלו בו אפשר וכדאי לשמוע כאן

>> צ'יל מעבר לירקון: הכירו את בית חנה ברודצקי, הבית השלישי שלכם
>> יאללה יא נסראללה: איך ניצחנו את האויב בעזרת התרבות הישראלית

בתקופה האחרונה, בתוך הימים הסוערים והקשים האלה, אני מלווה פרויקט מורכב במיוחד: ההסכת "מבט לילדים": הסכת חדשות ותרבות לילדים של בית אבי חי. אני עוברת וחושבת על התכנים עם היוצרות לירן ליפשיץ ויטבת פייראיזן-וייל, ויחד אנחנו מנסות לצעוד על הקרח הדק של המציאות השבורה שלנו ולהנגיש אותה לילדים, להלך בין נושאים מורכבים כמו החטופים והחטופות ו"מה זה שיקום?" לבין נושאים כמו החופש הגדול, חמישה דברים מעניינים שקרו השבוע ועוד. השאלה שמלווה את היצירה הזו כולה היא למה בכלל לתת לילדים גישה לחומרים כאלה? והאמת היא שלא חייבים, אבל אם הם כבר נחשפו או נחשפים אז כדאי לתווך ולארגן זאת עבורם לדבר הניתן לעיכול.

ילדים הם אנשים קטנים עם חיישנים חזקים מאוד. הם רואים, שומעים וחווים הכול – את הבעות הפנים שלנו, את המתח באוויר, את קרעי המילים שנאמרות – והם מסונכרנים אלינו. כאשר התכנים החלקיים שהילדים פוגשים לא מתווּכים ומוסברים להם, הם משלימים אותם מהדמיון ומהעולמות הפנימיים שלהם, וזה יוצר אצלם בלבול וחרדה. 

המטרה של תוכן לילדים היא לתווך בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. הילדים זקוקים מאוד לתוקף, למישהו שיעזור להם להבין נכון את המציאות שהם חווים. הרבה הורים ניסו בתחילת המלחמה להגן על הילדים שלהם באמצעות סיפורים שמסתירים (עד מסלפים ממש) את המצב, לפרקים במה שגבל כבר בגניבת דעת וגזלייטינג. בעיניי אפשר לספר גם דברים קשים מנשוא באופן פשוט, מרחיק ורחב ככל שניתן. 

אני בהחלט לא חושבת שכל דבר צריך להגיע לילדים. לא טוב שיהיו חדשות של מבוגרים פתוחות בבית 24/7 (גם למבוגרים, אגב), אבל אנחנו כן צריכים לשאול אם הם שמעו משהו או ראו משהו, אם יש להם שאלות על דברים – לראות איפה הם נמצאים, כל ילד במקומו שלו – ומתוך המקום הזה לספק להם את המידע שהם רוצים וצריכים. אם המידע מגיע אליהם בכל מקרה, עדיף שיהיה שם מבוגר אחראי ורך שרואה אותם ועוזר להם לעכל, לעבד ולהתמודד עם מה שהם כבר שמעו. זה קצת כמו פעולת ציפור, שלועסת את האוכל ואז נותנת אותו לגוזל שלה לעיכול קל יותר. אני חושבת שזה מה שאנחנו מנסים לעשות בפודקאסט, באופן רגיש ואחראי.

וזה לא פשוט. הרבה פעמים קשה גם לנו, המבוגרים, לעכל או להבין את המציאות הנוראה הזאת. העולם משתנה, מה שידענו עליו משתנה, הקונספציה השתנתה, ואנשים מתחילים לייצר זהות חדשה. יש הרבה בלבול גם בעולם המבוגרים וזו באמת חוויה קשה מאוד. לכן אנחנו המבוגרים צריכים קודם כל לעבור עיבוד מסוים בעצמנו. ההסברים שנתנו לילדים שלנו בשמונה או בעשרה באוקטובר הם לא אותם ההסברים שאנחנו יכולים לתת היום, כשיש לנו יותר מידע, ובעיקר אחרי שעבר זמן והתאפשר לנו לעכל אותו בעצמנו.

אני מזמינה הורים לשמוע את הפודקאסט "מבט לילדים" לפני או ביחד עם הילדים שלהם, לעשות עצירות, לחשוב על הדברים, לדבר עליהם ולהסביר אותם. לא חייבים לפרט, אבל בהחלט אפשר לדבר על תופעות בעולם ועל מה יש לנו לעשות אל מולן; לדון במה ששומר עלינו, במה שמגן עלינו, גם ברמה הקונקרטית, אבל גם ברמה הפנימית הנפשית; לדון בדרכים להחזרת אמון באנשים, בדרכים לשמר קהילתיות, סולידריות, חברתיות, תקווה.

אני מנסה להאזין לכל פרק שאנחנו מוציאות באוזן של הילד הכי רגיש והכי פגיע. מנסה לשמור על האיזון העדין שכולנו צריכים לנסות לשמור עליו – מצד אחד לחשוב איך אנחנו לא משקרות להם ואיך אנחנו נותנות תוקף לחוויות אמיתיות שהם חווים ולרגשות שהם מרגישים, ומנגד, איך אנחנו מווסתות ולא מציפות, איך אנחנו מתווכות ונותנות להם את האפשרות לעכל את המידע ולעבד אותו יחד איתנו בזהירות.

אנחנו מוודאות שיש הרבה תוכן של החזקה עצמית וחוסן, שמאפשר לילדים פעולה פנימית פסיכולוגית כשהם נחשפים לתחושות לא-נעימות. אנחנו נותנות תוקף לכך שהתחושות לא-נעימות, ואז גם נותנות להם כלים מנטליים שהם יכולים להחזיק בתוכם ולהיעזר בהם ברגעים קשים. אנחנו נותנות להם להרגיש שלא הכול מתפרק, שיש לנו גם יכולת לבנות בחזרה, שלמרות ובתוך מצבים קשים ומורכבים יש לנו יכולת לשקם, יש לנו יכולת להנות ולצחוק, יש לנו יכולת לאהוב.

אנחנו נותנות להם ולהן מקום לשאול שאלות וגם מארחות מבוגרים מעניינים כמו איתי הרמן (הצ'ייסר), יניר קוזין הכתב המדיני של גל"צ (ואבא) ועוד, שמרחיבים את המבט לגבי נושאים שונים. אנחנו רק בתחילת הדרך אבל יש כבר מספר פרקים באוויר ואתם/ן מוזמנים ומוזמנות להקשיב – עם ובלי הילדים – ולעקוב להמשך.