הגיע הזמן להוציא את מה שלא יכולנו לומר למיקרופון. זו המהפכה שלנו
מאז התפוצצות העדויות על הטרדות ותקיפות מיניות בסצנת הסטנדאפ התל אביבית יש לא מעט גברים בעמדות מפתח שמתעקשים לא להבין. אבל הם יבינו. אופיר סגרסקי, מנהלת קבוצת הפייסבוק שממנה הכל התחיל, יודעת שהדברים משתנים
בימים האחרונים אני לא מצליחה לעבוד. כמנהלת קבוצת הפייסבוק "סטנדאפיסטיות וקומיקאיות", מתוכה צפו עדויות על הטרדות מיניות, תקיפות ואף אונס בסצנת הסטנדאפ, התפוצצות הכתבות בתקשורת לא נותנת לי מנוח. אני קוראת, מתחלחלת, מקבלת עדויות נוספות, מקשיבה, מתחלחלת שוב, נושמת עמוק, חוקרת עוד והולכת ברחוב מפגישה לפגישה, חדורת מוטיבציה, סוערת ומכווצת גבות משל הייתי ג'סיקה ג'ונס. אבל אין לי כוחות על, ואני מוגבלת ככל בת אנוש, וכך גם המקום בלב ובמוח שלי. שניהם מתפוצצים.
>> בלי פאנצ'ים: היום בו השתתקה סצנת הסטנדאפ
כשהראש איננו טרוד במתלוננות חדשות, הוא נודד לאלו שכבר התראיינו, לאלו שרק העזו לשתף את הראיונות ואלו שלא העזו לעשות אפילו את זה, כי האיומים מצד בעלי ליינים וחבריהם הצליחו להשתיק אותן. אין לי שום ביקורת כלפי המושתקות – זה באמת מפחיד, לדבר. באמת מפחיד לקבל ים של הודעות נוסח "את בסך הכל נוקמת על זה שלא קיבלת ספוטים כי את לא מצחיקה", "לא התלוננת למשטרה כי את משקרת", או איומים בתביעה. יש כאלה שהפכו בעל כורחן לפנים של מאבק פמיניסטי שממש לא התכוונו לקחת בו חלק. הן נכנסו לסצנה פשוט כדי להצחיק, אבל מישהו הצמיד אותן לקיר בכוח לפני שהגיעו לפאנץ'.
את הדף האיומים והקללות חוטפות ישר לפנים לא סטנדאפיסטית אחת ולא שתיים ששלחו לי צילומי מסך. רבות מהתגובות המשתיקות נכתבו על ידי דורון פרידמן, מנהל הקומדי בר (אחד משני המועדונים שבלב הסערה) והמנהל האישי של אמני בית ענקיים במועדון כמו שחר חסון, אמירם טובים ועפר שכטר.
המשתפות יודעות שהצדק עמן, אך הן עדיין מסתובבות עם גוש מאסיבי של חרא על הלב. קשה להישאר אדישה מול עלבונות צורבים כל כך, וקשה שלא להגיב לכל המלעיזים, גם אם ברור מעצם צורת הכתיבה שלהם שהם לא באו הנה כדי להקשיב. הם מסרבים להאמין שהטרדות מיניות מתרחשות בסצנת הסטנדאפ, פשוט בגלל שהם לא ראו אותן במו עיניהם, והלויאליות שלהם לחבריהם חזקה מכל עדות מזעזעת.
כאשר מנהל ליין מרגיש בנוח לשאול אותך בצחוק עם מי מהנוכחים בחדר היית שוכבת, וכאשר כל הנוכחים – גברים גם הם – מחכים בצחקוק לתשובה, מושרשת אווירה שבה מותר לעשות הכל והגבולות פרוצים
כסטנדאפיסטית בעצמי, לא חוויתי תקיפות או הטרדות פר-אקסלנס. חוויתי דברים קשים אחרים, כמו רומנים קצרים ואיומים עם פסיכופתים וקושי כללי להשתלב בשיחת גברים בגלל אווירה אגרסיבית שכוללת דיבור סקסיסטי נרחב על נשים בכללותן.
האווירה הבעייתית הזו, שנשים רבות מעידות כי התרחקו בגללה מהבמות, התבררה לימים כקצה הקרחון. וחשוב להבין שזהו רק הקצה של אותו קרחון. כאשר מנהל ליין מרגיש בנוח לשאול אותך בצחוק, כסטנדאפיסטית חדשה, עם מי מהנוכחים בחדר היית שוכבת, וכאשר כל הנוכחים – גברים גם הם – מחכים בצחקוק לתשובה, מושרשת אווירה שבה מותר לעשות הכל והגבולות פרוצים. בשם חופש הביטוי נתקענו באייטיז, וערכך בכניסה לסצנה גברית נמדד בכמה את נותנת.
דברים מתחילים להשתנות, ולכן בצד הכעס, הדמעות, והסיפורים שמעוררים לחיים את הטראומות שלי עצמי, אני מתמלאת מוטיבציה ותקווה
פתאום נוח למנהל הליין או הקולגה הוותיק שלו להניח לך יד על הירכיים במהלך פגישת כתיבה, או להצמיד אותך לקיר בכוח, גם אחרי שסרבת בעדינות. וברור שסרבת בעדינות, כי הוא בכל זאת דמות פופולרית וחזקה, וחבל לדפוק לעצמך את הקריירה בגלל טרחנות. וגם הכל בצחוק, כן? הוא לא באמת מתכוון לזיין אותך, וגם אם כן, זה זיון הומוריסטי כזה. אם את לא מבינה הומור, בעיה שלך. כנראה ככה נשים, בכל זאת. חבל שהן הורסות לעצמן.
אבל דברים מתחילים להשתנות, ולכן בצד הכעס, הדמעות, והסיפורים שמעוררים לחיים את הטראומות שלי עצמי, אני מתמלאת מוטיבציה ותקווה. אנו יכולות להפוך את המרחב הסטנדאפיסטי לנעים ומזמין עבור כולנו. אנו מסוגלים להבין כי בין הבמה לאחורי הקלעים עובר גבול, ולא כל מה שמותר לנו במרחב האחד מותר גם בשני. אנחנו נצליח לעורר מודעות לכך שלהיות אישה סטנדאפיסטית, כרגע, זה ממש לא פשוט, גם למי שהתקדמה ומקבלת אחלה ספוטים. זה מתחיל באווירה שגורמת לך להשתתק ולהשתבלל במקרה הרע, או במקרה הטוב לאמץ לעצמך אישיות מאגניבה, זורמת, שבה את דוחקת כל כיווץ בבטן שלך נוכח הערה שאינה במקומה.
אם אתם, ידידינו הקומיקאים הגברים, חשים אמפתיה נוכח הפרסומים האחרונים ורצון לתמוך בנו בהמשך הדרך – אתם מוזמנים לעקוב אחר המשך הפעילות שלנו, חברות הקבוצה, ולפנות אליי באופן פרטי עבור פרטים נוספים. אני ממליצה לעקוב גם אחר הפעילות של חן זאוסמר, מאיה פז, לילך וולך וסטנדאפיסטיות נוספות ממובילות המאבק. לא כולן רצו להיחשף בשמן, אך תפקידן מאחורי הקלעים מהותי לא פחות. צריך לומר גם תודה לרועי לוי, מבעלי מועדון הקאמל, ויונתן ברק שענו בבגרות ובכבוד מעוררי הערכה בכתבה בטיים אאוט.
תודה גם לכל יתר הגברים, סטנדאפיסטים או לא, שמוכנים לשמוע את מה שיש לנו לומר, וחיזקו את ידינו בשיתופים, תגובות והודעות פרטיות. המהפכות הכי גדולות קורות היום דרך הרשת, לכן לכל שיתוף יש עבורנו משמעות גדולה. תודה ענקית גם לפורום הקולנועניות, לאקטיביסטית גל אמת, ל"פוליטיקלי קוראת" ו"כולן" ולעיתונאיות הנפלאות שרון שפורר וליאת בר סתיו שנוגחות עם ראשן בתקרת הזכוכית. על הפנים של כולנו נשארו בינתיים קצת שברי זכוכיות, חתכים ופצעים. אבל לפחות לא שפיך. סליחה על זה, וברצינות: טיים איז אפ. הגיע הזמן להוציא את מה שלא יכולנו לומר למיקרופון.