מה רואים הלילה: לשם שינוי, למה שלא נעודד את הרעים?

"אל תיעשו שאננים, חבורה של לוזרים. תפסיקו להתבכיין, לא מעניין אותי מה דעתכם. תיזהרו – הנה באה דאמפ הרעה. רועשת מספיק כדי שלא ישמעו את התפילות שלכם לאלוהים. זה ההמנון צמא הדם שלי שמוקדש לרשע. כבר מאוחר מדי, זה הסוף. הפריצה של דאמפ הרעה". במילים האלו נפתחת הסדרה "מלכת הרעים", על רקע ריף גיטרה באווירת מטאל-פופ מהאייטיז. גם אם לא היינו יודעים עוד פרט אחד על הסדרה הזו, זה כבר מספיק לנו כדי להצטרף לבינג'.

>> ההורים של כולנו אחים: חנוך דאום רוצה שנתאחד סביב הטמטום האנושי

הטרלול הזה יכול להגיע רק ממקום אחד – היאבקות מקצוענית ביפן של שנות ה-80. או ליתר דיוק, היאבקות נשים יפנית מהאייטיז. המיני סדרה בת 5 הפרקים עוקבת אחר סיפורה האמיתי של קאורו מטסומוטו, שהתאהבה בהיאבקות מקצוענית (כן, זו שבהם המכות לא אמיתיות. וכן, זה כואב מאוד), אבל לא התאימה לדמות הגיבור. רק כשמצאה את הנבל שלה, (בעגה המקצועית, עשתה היל טרן) היא הצליחה לזכות לתהילה – והפכה לאישה השנואה ביותר ביפן לתקופתה.

זה כשלעצמו מעניין, אבל מה שממש גרם לנו להסתקרן על הסדרה הזו היא דווקא ההשקעה של השחקנית הראשית יוריאן רטריבר, שעלתה במהלך שנה לא פחות מחצי ממשקל גופה, מ-60 ל-90 קילוגרמים, כדי לגלם את הדמות. רטריבר התפרסמה לראשונה דווקא כקומיקאית מערערעת מוסכמות, ואפילו הצליחה להגיע ל-"אמריקה גט טלנט", כך שיש כאן כוכבת מסקרנת פי כמה שמגלמת דמות מעניינת במיוחד, ובינג' של 5 שעות עם נשים יפניות הולכות מכות ועושות פוזות. ניתוק מושלם.
"מלכת הרעים", עכשיו בנטפליקס