ביום חמישי הקרוב יפתח המונדיאל על אדמות ארה"ב, 32 שנים מאז הפעם האחרונה שניסו לגרום ל-USA להתעניין בגברים שבועטים בכדור. אבל הפעם הסיפור שונה - כבר לא מדובר בפאנץ' ליין לבדיחה, אלא בספורט אהוב ופופולרי שמתחיל להתחרות בפוטבול, וזה לא מעט בזכות השינוי התרבותי שקרה על המסך
הקלישאה נהגה לומר שכדורגל וארצות הברית לא הולכים יחד. תרבות הכדורגל הסוערת, שהתפתחה באירופה ובדרום אמריקה, לא ממש תאמה את היו.אס.איי, שהתייחסה אליו במשהו שנע בין קרירות צינית ללעג מופגן. במשך שנים ארוכות, האמריקאים לא הבינו ולא אהבו כדורגל, והעדיפו להישאר במקצועות הספורט האהובים עליהם – בייסבול, פוטבול וכדורסל, לפעמים גם הוקי או גולף. רק לא לבעוט בכדור העגול. אבל גם זה, כמו נושאים רבים בעולם, בתהליך שינוי.
>>הי הי הי: אי אפשר לנצח את מייקל ג'קסון. אבל אפשר לצחוק עליו
החל מיום חמישי הקרוב, ה-11.6, ארצות הברית תארח שוב את משחקי הגביע העולמי, aka המונדיאל. היא תעשה את זה יחד עם קנדה ומקסיקו, אבל המוקד יהיה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 32 שנה אחרי שאירחה את הטורניר הקודם שלה, היחס של האמריקאים לכדורגל השתנה לחלוטין. ב-1994, כשהטורניר נחת שם, המונדיאל היה אמנם יחסית מוצלח מקצועית, אבל לא ממש התנחל בלב העם – 145 מיליון אמריקאים צפו דאז במונדיאל שנערך להם בחצר האחורית. לשם השוואה, ב-2018, כשהמונדיאל נערך ברוסיה, צפו בו 297 מיליון תושבי ארה"ב לבדה. הכמות יותר מהוכפלה. אז מה השתנה? אפשר לדבר גם על איכות המשחק שעלתה, ועל הכדורגל שהפך לספורט גלובלי בכל מובן ועניין, ואולי גם על כמות המהגרים בתוך ארה"ב שעלתה. אבל מדובר בשינוי עמוק יותר ברמה התרבותית.
למען ההגינות צריך לומר, כשאנחנו מדברים אמריקאים שלא סופרים כדורגל, אנחנו מתכוונים בעיקר למשחק הגברי. כי כדורגל נשים דווקא מצליח מאוד בארה"ב. מעבר להצלחות הנבחרות, תמצאו אותו כחוג פופולרי לילדות ונחשב הצלחה מסחררת בארה"ב, עם אחת הנבחרות הטובות בעולם. אבל כשמדברים על כדורגל הגברים, אפעס, זה לא ממש עבד, ובעיקר נחשב לבדיחה. דוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא בהומור של קונאן אובריאן – ביוני 2018 קונאן אובריין סיפר במונולוג שלו על שחקני נבחרת תאילנד שנחלצו ממערה בשלום, והוסיף "זו היתה הפעם היחידה שאמריקאים התעניינו אי פעם בקבוצת כדורגל".
אבל זה היה מזמן, ולאט לאט הכדורגל מצא את דרכו. הנביא הראשון של המהלך היה דייויד בקהאם – ב-11 בינואר, 2007, בקהאם בן ה-32 הדהים את הכדורגל העולמי כשעזב את ריאל מדריד, ובחר לחתום בשורות הלוס אנג'לס גלקסי. אלה אמנם לא היו שנות השיא בקריירה של השחקן האנגלי, אבל גם בתקופה ההיא מדובר היה בכוכב כדורגל ובגיבור תרבות של ממש. בעסקה של 250 מיליון דולר לחמש שנים, בקהאם לא רק העשיר את כיסו, אלא גם חצה רוביקון שלם עבור הענף.
בטווח הקצר, ה-MLS (הליגה האמריקאית) לא ממש התרוממה מהמהלך של בקהאם. אבל שם נזרעו הזרעים שיהפכו, יום אחד, למהפכה של ממש. אחריו זה כמעט הפך להרגל, במסגרתו כוכבי כדורגל מזדקנים עברו לארה"ב לעת פרישה, גם כי זה יעד אטרקטיבי למחייה וגם בשל אפשרויות כלכליות לא מבוטלות. אחרי בקהאם הגיעה זלאטן איברהימוביץ', שגם הפך לאורח פופולרי בתוכניות אירוח אמריקאיות, ובהתאם גם הקהל האמריקאי ראה כי טוב, והחל למלא את האצטדיונים, לאט לאט.
אבל שני דברים עשו את המהפך התרבותי הגדול – הראשון, פחות נחשב אולי, זו הסדרה "טד לאסו". יוצא SNL ג'ייסון סודייקיס גילם מאמן פוטבול אמריקאי שממונה לעבוד בקבוצת כדורגל באנגליה, וכבש את הלב של הצופים, ואולי ראוי לציין שגם היא החלה כבדיחה על כדורגל וכמה שאמריקאים לא מבינים בו, אבל הפכה לתופעה. "טד לאסו" היתה סדרה מוצלחת, וגם מאוד פופולרית במהלך הקורונה, כי היא עשתה שני דברים – היא גם היתה מאוד מצחיקה ולבבית, אבל גם חשפה את האמריקאים לתרבות הכדורגל כמו שהיא צריכה להיות; זו התרבות של הפרמייר ליג, עם הקהלים הגדולים, השחקנים האיכותיים והיצרים הבוערים שמקיפים את המשחק.
לצד "טד לאסו" הגיע המפץ הגדול – והיא ההחלטה של ליונל מסי, הכדורגלן הטוב בעולם (ומי שנחשב גם לטוב בהיסטוריה), לעבור לשחק בארצות הברית. אינטר מיאמי, הקבוצה של דייויד בקהאם, היתה זו שקלטה אותו – ומסי, שגם היום לקראת סוף הקריירה הוא כוכב שמושך עניין רב בעולם, ויתר על הצעות רבות מאירופה ומהמפרציות כדי לשחק באמריקה. זה גם הפך אותו לאדם שמרוויח המון כסף גם בסטנדרט של כדורגלן, ולא רק מהמגרש – כמעט ואין שנה שלא רואים אותו בפרסומת סופרבול כלשהי, והוא משתתף גם ביוזמות עסקיות בארה"ב שבהן שמו הולך לפניו. הוא הפך לאייקון ספורטיבי לגיטימי באמריקה, לא פחות מטום בריידי או לברון ג'יימס. כדורגלן כגיבור תרבות אמריקאי זה משהו שעוד לא היה. אבל מסי שבר גם את תקרת הזכוכית הזאת.
גם לא מעט כוכבי תרבות אמריקאים הפכו למשקיעים בקבוצות כדורגל: המקרה של ריאן ריינולדס ורוב מקלהייני עם רקסהאם הוא המפורסם ביותר, אבל גם טום בריידי משקיע בבירמינגהאם סיטי, מייקל בי ג'ורדן הפך לבעלים שותף בבורנמות', ולברון ג'יימס מחזיק בחלק מהבעלות על מועדון הפאר ליברפול. גם הסלבריטיז האמריקאים מבינים לאן הכסף הולך. ויש עוד גורם שקשור לזה – נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הוא דחף רבות את הכדורגל בשנים האחרונות, כולל חיבוק מופגן עם כוכבים דוגמת מסי ורונאלדו שהגיעו לבית הלבן, חברות קרובה עם נשיא פיפ"א ג'יאני איפנטינו (כולל רגע שבו הוא אפילו היה מעורב בניסיונות להשכין שלום במזרח התיכון), והגביע העולמי, שנמצא ברגעים אלו על השולחן בחדר הסגלגל.
גם הכדורגל, מצידו הופך תהליך "אמריקניזציה". אחת הסיבות שהאמריקאים לא ממש הבינו את הכדורגל היתה פער באופי המשחק. מקצועות הספורט האמריקאים הם בדרך כלל כאלו שמורכבים ממהלכים קצרים והפסקות ארוכות (שבהן אפשר לשדר פרסומות). כדורגל הוא ממש לא כזה – משחק קשיח של שתי מחציות בנות 45 דקות, תהליך ארוך שנגמר בקליימקסים מאוד קצרים. אם בכדורסל יש סל בכל חצי דקה, בכדורגל יש שער אחד או שניים בכל המשחק – ויש משחקים שנגמרים בלי שערים בכלל.
אבל גם המשחק משתנה; כניסתו של ה-VAR (מערכת שיפוט הווידאו) מייצרת לא מעט הפסקות ארוכות, במונדיאל הקרוב יהיו הפסקות שתייה מרובות (בגלל תנאי מזג האוויר), כמות החילופים עלתה (זכר לתקופת הקורונה והרצון לשמור על בריאות השחקנים), ולפתע הפסקות שפעם לא היו קיימות הופכות תכופות ויותר ויותר. בגמר המונדיאל הקרוב אפילו תהיה הופעת מחצית יוקרתית (מדונה, שאקירה, קולדפליי ולהקת הפופ הקוריאנית BTS), מה שיגרום להפסקת המחצית, שבדרך כלל ארכה כרבע שעה, להכפיל את האורך שלה. הרבה מדינות אחרות לא אוהבות את זה, אבל עבור האמריקאים זה מרגיש בבית.
בלא רק האמריקאים לומדים להבין ולאהוב כדורגל, גם הכדורגל הולך ומתאים את עצמו לאמריקה. והמפגש הזה יגיע לשיא ממש עוד מעט, כשכולנו נשב (טרוטי עיניים מחוסר שינה) ונצפה במשחקי כדורגל שמתקיימים בניו ג'רזי, קליפורניה וטורונטו. נכון לשנת 2026, הכדורגל הוא ענף ספורט לגיטימי ואהוב בארה"ב. משחקי ה-MLS ממלאים את האצטדיונים, השחקן הטוב בעולם משחק באמריקה, ועכשיו הוא גם יארח את הדובדבן שעל הקצפת – את הרגע שבו קפטן נרגש יניף על אדמת ארה"ב את גביע העולם. הזמנים, הם משתנים.