• Facebookhttps://www.facebook.com/sharer/sharer.php?u=https%3A%2F%2Ftimeout.co.il%2F%25d7%259e%25d7%2596%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%259e%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25a1%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599-%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%259e%25d7%2594%2F%3Futm_source%3DFacebook%26utm_medium%3DMessenger%26utm_campaign%3DShare_Button
• https://api.whatsapp.com/send?text=%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%90%D7%90%D7%95%D7%98:%20%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%9F%20%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%99%20%D7%9C%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%94%20https://timeout.co.il/%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%94/%3Futm_source%3DWhatsapp%26utm_medium%3DMessenger%26utm_campaign%3DShare_Button
• Twitterhttps://twitter.com/intent/tweet?text=%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%9F+%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%99+%D7%9C%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%94&url=https%3A%2F%2Ftimeout.co.il%2F%25d7%259e%25d7%2596%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%259e%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25a1%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599-%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%259e%25d7%2594%2F%3Futm_source%3DTwitter%26utm_medium%3DMessenger%26utm_campaign%3DShare_Button&via=TimeOutTA
• Emailhttps://timeout.co.il/#

אני נכנסת בשערי גימנסיה הרצליה, משתדלת להתעלם מהדחף לברוח שמתעורר בי כל פעם שאני מוצאת את עצמי במוסד חינוכי. גם כהורה, כשאני יושבת באספות הורים אני עסוקה בדרך כלל רק בדבר אחד: קיצור המרחק ביני ובין היציאה. אבל משהו בזאב דגני, שסוגר את שנתו החמישית כמנהל בית הספר, לא מעלה בי את אותן אסוציאציות עבשות של מערכת החינוך.

שנותיו במערכת לא שחקו את התשוקה שבה הוא עושה את מה שהוא עושה, ואת הגוונים הרבים והלפעמים מנוגדים באישיותו הוא מכיל באיזו שלווה כמעט נזירית. כך, שפת הגוף שלו נערית אבל הגינונים שלו ג'נטלמניים; הוא חם ולבבי ועם זאת נדמה שברוב רגעיו הוא בודד; יש לו שני דוקטורטים (פילוסופיה וגנטיקה) אבל הוא מתעקש לראות אנשים מעבר לתארים שלהם.

https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2013/09/ben-kelmer-6.jpg

ד"ר זאב דגני ומיה סביר. צילום: בן קלמר

"בכל אדם טמון אינטלקטואל שצריך לגלות", הוא מצטט את הפילוסוף האיטלקי אנטוניו גרמשי וממשיך בפרפרזה משלו, "בכל אדם טמון אמן שצריך לגלות, לכל אדם יש משהו להגיד". האמונה הזאת היא שעומדת בבסיס המהפכה בשיטות הלימוד שאותה דגני מוביל בבית הספר ואין מתאימה ממנה לגיליון זה שכולו מאת סופרים ועליהם. החל משנת הלימודים הקרובה ילמדו תלמידי כיתה ז' (בהם מיקי, השלישית שבילדיי שתלמד בגימנסיה) את כל המקצועות באמצעות כתיבה של סיפורים ושירים שיבטאו את החוויה שהתכנים הנלמדים מעוררת בהם. לא עוד למידה פרונטלית, לא עוד שינון, לא שאלות ותשובות. רק כתיבה של הילדים שמטרתה לקרבם אל הקריאה. "בתור אדם קורא אני מאוד רגיש לזה שאני פוגש מלא אנשים שלא קוראים ונראה לי שזה הפסד", הוא מסביר, "זאת חוויה יפה, אינטימית, מעשירה ומרחיבה ואני חושב שהרבה פעמים ספר טוב הוא פסיכולוג יוצא מן הכלל".

אתה באמת מתרשם שהילדים לא כל כך קוראים?

"ממש. לא קראו אז ולא קוראים היום".

ואיךאתהרואהאתההשפעהשלהטכנולוגיה?

"בהקשר הזה הטכנולוגיה עשתה פחות טוב, ורציתי להצית את החיידק הזה של הקריאה. הרבה פעמים מוטיבציה נולדת מהקשר שלה לתכלית, במקרה הזה הצורך להגיד משהו, אז חשבתי שעל ידי זה שאדם מייצר אמירה משלו, הוא מתחבר לאמירה של האחר. אדם שיודע להקשיב לעצמו הוא אדם שיודע להקשיב טוב יותר לאחר, אדם שיוצר הוא אדם שמסתכל על היצירה של האחר".

איפהבישלתאתהרעיונותהאלה?

"עסקתי בתכנים האלה בצורה אינטואיטיבית לחלוטין. לא הייתה שום תורה שאמרה לי את זה. ואז, כשהייתי בתל חי (דגני הקים וניהל את החוגים לחינוך וללימודי שלום במכללת תל חי – מ"ס), גיליתי שיש בית ספר בחוקוק שבו בשיעורי ספרות הילדים לא קוראים, הם כותבים. וליוויתי אותם. בסוף השנה לא היה ילד אחד שלא קרא בזכות הכתיבה. קודם את מה שהוא כתב, אחר כך את מה שהאחרים כתבו, ואחר כך הם הגיבו זה לזה – מה אהבו, מה ריגש אותם, מה נגע בהם. נורא יפה. אחר כך הם עבדו על דימויים שהילדים הוציאו מתוך עצמם וחיפשו אותם אצל סופרים, וזה משדרג את הקריאה, הופך אותה לקריאה בין כותבים, בין סופרים".

זההיהבסוףשנותה־90ובעצםרקעכשיו,לקראתהשנההשישיתשלךבגימנסיה,הגעתליישוםשלזה.

"הייתי עסוק בדברים אחרים, אבל בעיקר לא היו לי פרטנרים".

https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2013/09/ben-kelmer-7.jpg

ד"ר זאב דגני ומיה סביר. צילום: בן קלמר

ומההשתנה?

"מורים. כאלה שפחות התאימו כבר לא פה. וחדשים מצטרפים. ואנחנו מחפשים מורים שיבואו, בתנאי שהם מוכנים להיכנס לעסק הזה".

מהעםילדיםשישלהםלקויותלמידה,שקשהלהםלכתוב?

"יציירו. נעזור להם למצוא דרך הבעה אישית, שזה עוד אתגר מאוד מעניין – החיפוש אחר דרכי ההבעה הכי אותנטיות, הכי אישיות". אני מדמיינת את מיקי שלי כותבת על יוון העתיקה ועל ספר בראשית ועל מערכות אקולוגיות או על מה שלא יהיה שלומדים בכיתה ז'. "וחופש פנימי", אני מהרהרת בקול, "אם אפשר יהיה דרך הפרויקט הזה להגדיל את דרגות החופש שלהם זה יהיה נהדר".

רעב זה כאן

אל המשרד נכנסת, בלי לדפוק, מורה. היא נסערת. קרה לה מקרה. היא רוצה לשתף. דגני מברר מה אפשר לעשות כדי לעזור אבל היא – רק את האוזן שלו היא רוצה. והוא נותן.

למהאתהבחינוך?

"זאת הייתה הדרך הכי קרובה שלי להישאר צעיר, אני חושב".

וגםלשנותאתהמציאות.אנייודעת,כיאני שומעתמבתיאנוק(תלמידתכיתהט')עלפרויקטשבוהילדיםמגדליםאצהקטנהוממזריתשישבהכלמהשאדםצריךבשביללאלסבולמתת־תזונה.בואנדברעלפרויקטהאצות.

"תראי, אני אדם פוליטי. מה זה אדם פוליטי? זה אדם שמסתכל על הסביבה שלו ומצליח להגדיר לעצמו מה המשמעות של מה שהוא רואה. אז אני רואה שיש פערים ודלות ורעב ומצוקה, ואני מגלה שבין שבעה מיליארד התושבים בעולם יש כמעט מיליארד תושבים שבצורה כזאת או אחרת סובלים מתת־תזונה, עד כדי רעב, עד כדי מוות. ואני יודע שהעולם המערבי, השבע, זורק 40 אחוז מהמזון שלו לפח".

ולאצריךלקבלאתזה.

"אני לא מוכן לקבל את זה. אז אני לוקח את הסוגיה הזאת של הרעב, שהיא שם, רחוק, ומקרב אותה, וכשאני עושה את זה יש לי אחריות עליה, יש לי מחויבות אליה".

ואתהמשתףאתהתלמידים.

"אני שואל אותם אם זה צודק. יש כאלה שאומרים שכן, אבל הרוב אומרים שלא".

ישכאלהשאומריםשזהצודק?

"בטח. הם אומרים שככה זה העולם, יש חלשים וחזקים, יש שורדים, 'דרוויניזם' הם אומרים לי. אז לכמה ילדים שאומרים לי שככה זה צריך להיות אני אומר 'בסדר, תישארו בעמדתכם', אבל לאלה שזה מציק להם אני אומר 'בואו נחשוב ביחד'. וכל מיני רעיונות עולים, וככה אנחנו ממשיכים לחשוב ומגיעים לאצות – מזון מיקרוסקופי שיש לו ערך גדול, וקצת אחר כך מוצאים את הספירולינה".

שאותהאפשרלמצואבכלביתטבעכיהיאבעלתערכיםתזונתייםשקשהלהאמיןשהםאפשריים.כמואיזותרופתפלאים.

"אבל היא יקרה. והיא לא מגיעה למקומות שבהם צריך אותה באמת, שזה לא תל אביב. אז אנחנו מגדלים אותה פה בבקבוקים ובבריכות וכותבים פרוטוקול, כדי שאחרים, במקומות שבאמת צריכים את זה, יגדלו אותה בעצמם".

מתיכלזההולךלקרות?

"עכשיו. היום. זה כבר קורה. אנחנו נמצאים בקשר עם בתי ספר בכל מיני מקומות בעולם. דרום אפריקה, קניה, אתיופיה. ילדים פה ילמדו ילדים שם, וגם הם, כמונו, ילמדו וישכללו ויפתחו את הגידול ואת ההפקה ואז ילמדו הלאה. אני לומד בשביל ללמד אחרים. פה בתל אביב התברכנו, הספירולינה אינה מקור התזונה שלנו, אבל היא מקור תזונת הנפש והרוח שלנו כי אנחנו יודעים שבהמשך השרשרת יש אנשים שבשבילם זה גם למידה וגם מזון וגם הישרדות וגם חיים".

בעצםכלהרעיוןהואשזההולךלעבודדרךבתיספר.

"דרך ילדים".

זהמרגש.זהמשמעותימבחינהחינוכית.

הוא מחייך במבוכה שחוזרת על עצמה כל פעם שהוא נשמע לעצמו כמו איש חינוך. "נכון. גם אם זה יהיה רדום ויתעורר שוב בעוד 15או 20 שנה. אחד הדברים הכי חשובים בחינוך זה לא הזרעים הגלויים, אלא הזרעים הסמויים".

סוכניםרדומים.

"כן. גם אם הילדים לא מבינים את זה עכשיו או לא מגדירים את זה לעצמם. הם לא צריכים. זה לא משנה".

תנאים של אילוף

אל החדר נכנסת, גם היא בלי לדפוק, העוזרת שלו, רונית. פותחת מגירה, שולפת שקית ממתקים גדולה ויוצאת. "זה בשביל הילדים", דגני מסביר, "הם במתכונת עכשיו".

אתהבןאדםמאודפוליטי.

"כן".

ואישחינוך.

"כן".

וביטאתדעותשמאלשעשוגלים.מהאתהאומרלאלהשטועניםשאסורלערבב?

"אני אומר שמה שאני משמיע זו עמדת מיעוט, עמדה מוחלשת, עמדה שאין לה מנדט להיות נוכחת".

היאהישרדותית.

"בדיוק. ואני אומר את זה בעיקר בשביל לעודד תלמידים שלפעמים גם להם יש עמדות שהן לא בקונצנזוס".

https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2013/09/ben-kelmer-3.jpg

ד"ר זאב דגני. צילום: בן קלמר

לאודווקאפוליטיות.

"לאו דווקא, והם צריכים להשמיע אותן".

עדכמההילדיםפוליטיים?

"רובם לא".

מדבריםהרבהעלהבועההתלאביבית.הילדיםהאלההםהבועההתלאביבית?

"אני חושב שיש כזה דבר של תל אביב ושל שאר המדינה".

ואתהרואהאתזהפה?

"לא, כי זה כמו שאת לא רואה שהילד שלך גדל כל יום בעוד סנטימטר".

איךזהלהיותחלקמהמערכת?איזהקשריםישלךעםהשריםוההנחתותולימודיהמורשת והטיוליםלמערתהמכפלהוהמעורבותשלהצבאבבתיהספרוכאלה?

"אני אוהב את זה כי זאת הזדמנות להתנגדות".

כיבוש,פשיזם,אלימות–אתהמרגיששזהנכנסלפה?

"בטח. אני רואה את זה גם אצל מורים לפעמים".

אוף.

"כן".

ומהאתהעושהעםזה?

"אני ממתן את זה. אני מנסה לבדוק מה השורש של זה. שלא תהיינה אי הבנות, אני חושב שבסך הכל בני אדם הם טובים ושהכוונות שלהם טובות. אבל הרבה פעמים יש להם נאמנות לעדריות שלהם, ולעדריות יש כללי משחק שמצמצמים את הטוב שבאדם".

אתהנתקלבדבריםכאלהגםאצלהילדים?

"מעט. אבל אני חושב שהסיפור של גזענות ואלימות הוא מאוד חשוב".

הנרטיב?לנסותלהביןאתזה?

"כן. חשובים להבנה וחשובים להתמודדות עם זה. זה כמו שהרבה פעמים אתה בא לבית ספר ורואה אותו נקי ומצוחצח והילדים לא רצים בפרוזדור. אני מאוד מוטרד ממקום כזה כי

זה בעצם תנאים של אילוף. ואני חושב שכן חשוב שהדברים הקשים יבואו לידי ביטוי, שיהיה עימות בין ילדים, שיישמעו, שיתווכחו".

והפיתוי,שאגבאנילאבטוחהשהייתייכולהלעמודבו,לנצלאתהעמדהשלךבשביללהשפיעעליהם.עדכמהאתהעושהאתזה?

"מעט. גם כי אני יודע שמנהל שמבטא אמירה פוליטית כמעט ולא משפיע על העמדות הפוליטיות של הילדים".

מהכןמשפיע?

"ההורים. אפילו למורה משמעותי יש יותר השפעה מאשר למנהל".

ואתהמעודדאתהמוריםשלךלהתבטא?

"כן, בטח".

ואםהםמבטאיםעמדותפשיסטיות?

"אני אגיד משהו קצת בעייתי: אני חושב שחלק גדול מאיתנו הולכים להיות מורים כי יש בנו פשיזם. אנחנו רוצים לומר אמירה, לעצב דור".

מהשאתהאומרזהשפשיזםזהלאדיכוטומיהאלארצף,ולכולנוישקצתמהדברהזה.

"כן. בעיקר לאלה שבוחרים להיות מורים. וגם שוטרים וכל מיני".

אתהחושבשישתקנהלחייםפה?יהיהפתרוןלסכסוך?הכיבושיסתיים?

"לא".

אזמהיהיה?

"לא יהיה פה נצח. כשאני מסתכל על המציאות שמתרחשת כאן מה שאני גוזר ממנה זה שיש כל יום עוד שלב ועוד שלב בהנצחה של דיכוי ושל כיבוש ודה־לגיטימציה של האחרּות, ובתנאים כאלה קשה מאוד לראות איך אנחנו נשארים פה".

אזלמהאתהפה,אםכך?

"כי יש לי משפחה ומחוייבויות וגם… וגם כי מצד אחד אני פסימי, מצד אחר אני אופטימי. אני כמו אמיל חביבי, אני אופסימיסט".

מהיהיה?שתימדינות?מדינהאחת?

"אני חושב שזה לא חשוב. פעם חשבתי שצריך שתהיינה שתי מדינות. אחר כך הבנתי שהמציאות לא עוזרת לשתי מדינות ואז יכול מאוד להיות שתהיה מדינה אחת והתחלתי לאהוב את הרעיון של מדינת אזרחיה. אבל היום אני מבין שגם זה לא יכול להיות מפני שזה אומר לוותר ולהתפשר ולהכיר באחר". הסלולרי שלו מצלצל. על הקו ילד מכיתה ז'. הוא לא התעורר בזמן והטיול השנתי יצא בלעדיו. עכשיו צהריים. אולי המנהל יכול להסיע אותו לצפון כדי שיצטרף לטיול? "אני אאסוף אותך באחת וחצי", עונה המנהל בשיא הטבעיות.

מההאבחנההכיחשובהשלךמהתבוננותעלהילדים?

"אולי האבחנה הכי חשובה היא שעל אף שאנחנו מנסים לעשות עליהם סוציאליזציה ולאלף אותם ולחנך אותם – הם עצמם. הם עוד לא יודעים כמה התנגדות יש בהם וההתנגדות הזאת משמרת את האני שלהם".

ואתהרוצהלחזקאתההתנגדותהזאת.

"כן".

מהאתהמאחללילדיםהאלה?

"וואו. מה זאת אומרת… זה פולני לשאול כזאת שאלה, וגם לענות על שאלה כזאת. אני מאחל להם טוב. שכל אחד יהיה הוא עצמו… כן".

ביקשושאשאלאםישלךאספירציותפוליטיות.

צוחק. "משאת הנפש שלי זה להיות חבר מזכירות של כפר באיטליה. יש כל ארבע שנים בחירות, אבל צריך להיות מעל גיל 80".

אזישעודזמן.

—————————————————————————————————————–

ספרה של מיה סביר, "לפעמים רגע אחד מספיק" (לבני נוער), ראה אור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. בשנה הקרובה יראו אור הרומן "בעולם לא מתוקן" וספר הילדים "גיבור" בהוצאת ידיעות ספרים

• אנשים https://timeout.co.il/topic/%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d/
• ראיונות https://timeout.co.il/topic/%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa/