מה זה לעזאזל ולמה אני לא יכול להפסיק לאכול את זה?

קורן דוג ואוממי ממכר. מיאזאקי (צילום: איליה מלניקוב)
קורן דוג ואוממי ממכר. מיאזאקי (צילום: איליה מלניקוב)

מבקר אוכל הרחוב שלנו יצא סופסוף מבידוד כדי לחגוג את החזרה לחיים וגילה מציאות עגומה, אבל גם את הפתיחה המחודשת של מיאזאקי בשרונה ומנה אחת שהיה שווה לסבול בשבילה שנה שלמה

23 בפברואר 2021

אתם מריחים את זה? נו, הריח המצטבר הזה של חורף, פיח, שמן פלאפלים ומשהו שפעם היה צמחיה עירונית שהוא אוויר הרחוב התל אביבי. הוא חזר, בערך. היציאה הנוכחית מהסגר המי יודע כמה מאופיינת, בהתאם למתווה השנה האחרונה, בהליכה מהוססת לעבר הלא נודע. כיאה למדור אוכל רחוב, אני אמור להיות שמח מפתיחת המסעדות לטייק-אווי, אבל עם כל הקומבינות משלוח לספסל של הסגר האחרון, מעט החופש שחזר אלינו לא מרגיש כמו בשורה חדשה אלא רק כעוד הנחיה מעורפלת בסדרה של החלטות ניהול מבולגנות. אבל היי, אחרי שנה של בידוד בעידוד ציבורי אני שמח על כל הזדמנות לצאת לשאוף את האוויר המסריח הזה.

חמוש במסיכה ואגרופוביה קלה יצאתי לנוע בין שליחי הוולט והתן ביס שהשתלטו על המרחב הציבורי בהעדרותנו – הטבע מתעורר עאלק – כדי למצוא אוכל רחוב הגון שאשכרה אפשר לאכול ברחוב כמו שאלוהים התכוון. הו, איזה קטע, תראו מה זה. בדיוק השף המהולל של אחת מהמסעדות האהובות בכל העיר, יובל בן נריה, פתח גרסה מחודשת למיאזאקי, הדיינר היפני שעד לשנה שעברה האכיל את יושבי רמת החייל בגרסתו היפנית של בן נריה לאוכל רחוב. המעבר לשרונה, שהתעכב לא מעט, הביא גם שינוי סטייל מסוים ומגוון מנות חדשות שמכוונות לבטנם הפופוליסטית יותר של שוכני מרכז העיר, עם מנות שמהוות טייק על קבב, עוף מטוגן וקורן-דוג.

כבר התלהבתי מהרעיון של להזמין אוכל מבן אנוש ולאכול אותו על איזה ארגז רחוב, אבל המיקום של מיאזקי בשרונה הוא לא בדיוק רחוב, הכיסאות שכוסו בסרט אזהרה הם לא בדיוק מקום נוח לאכילה ואפילו לא פגשתי בן אדם, כי כל ההזמנה במיאזקי מתבצעת דרך מסך. איזה הווה דיסטופי, נמאס לי כבר לבחור אוכל עם האצבע, אני רוצה לגמגם את ההזמנה שלי מול מוכר חסר סבלנות ואז להגיש לו את האשראי פנים אל פנים ולקוות שהוא לא יקח אותו עם היד שכרגע נגעה בחמוצים, איכס.

 

ביס קטן עם אגרוף גדול. קלאב סנדוויץ' של מיאזאקי (צילום: איליה מלניקוב)
ביס קטן עם אגרוף גדול. קלאב סנדוויץ' של מיאזאקי (צילום: איליה מלניקוב)

מה שווה יציאה מסגר אם אני עדיין צריך לאסוף את האוכל בשקית? לקחתי את השקית שלי היפנית שלי כדי לאכול אותה על ספסל, בהתאם להנחיות, והשארתי את חלומות חווית האכילה הישנה שחלמתי עליה לטובת עולם חדש. לשמחתי, בעולם החדש הזה יש אוכל מאת יובל בן נריה, אז הכל יהיה בסדר.

הגרסה המעודכנת של מיאזקי אמנם מצומצמת יחסית (3 ראמנים, 7 עיקריות ו-4 תוספות), אבל מדויקת לחלוטין. פתחתי עם הקלאב סנדוויץ' עוף (46 ש"ח), שלושה חצאי כריך המורכבים כל אחד משלושה פרוסות לחם לבן רך כמו פרפר, סלט עוף מפורק, חזרת, מיונז יפני, ג'ינג'ר וברביקיו יפנים, בצל סגול, מלפפון חמוץ וחסה אייסברג. זו היא מנה קטנה, כמעט מתאבן, אבל הטעם שלה מחביא אגרוף גדול. קשה לייצר כריך קר שמפתיע אותי לטובה, אבל העדינות של הלחם, הטעם העדין של העוף והפאנץ' בדמות החזרת והג'ינג'ר זה פשוט ביס מושלם לפתיחת ארוחה. 

אחרי שהוא חוסל במהרה, ניגשתי לקבבויאקי (48 ש"ח). אני לא יודע מאיזה הלחם מילים הוא מורכב, אבל בהחלט יודע שזה מפגש מעניין מאוד בין המזרח הרחוק למזרח התיכון. הקבב מוגש בלחמניית חלב ארוכה שקצת התקווצ'צ'ה באריזה (אבל עדיין הייתה מתקתקה ורכה לאללה), מתובל בקארי יפני ובצל מקורמל, עם מעטפת של מיונז, ברביקיו וירקות, התוצאה הזכירה לי גרסה יוקרתית של מנת בורגר ראנץ', ואני אומר את זה כמחמאה. זה לא הקבב שאתם רגילים אליו, לא צפויים כאן גרעפסים מתסכלים בשעות שאחרי אלא ביס חלק ומעט מתקתק עם בשר מצוין (וטיפה עשוי יתר על המידה) שיורד בקלות בגרון. תוספת הצ'דר (6 ש"ח) היתה מיותרת למדי וטיפה יקרה ביחס לסטריפ גבינה שנמרח, ואני לא לגמרי יודע מה בדיוק הופך את המנה ליפנית, אבל בהחלט מגיע עליה איזה אריגטו גוזימאס.

קימצ'י קולסלואו וצ'יפס אוממי. מיאזאקי (צילום: איליה מלניקוב)
קימצ'י קולסלואו וצ'יפס אוממי. מיאזאקי (צילום: איליה מלניקוב)

בין המנות נשנשתי קצת מהצ'יפס אומאמי (12 ש"ח) שתובל עם קצת יוזו שנתן לו קיק נדרש ומסלט הקולסלאו קימצ'י, טייק מאוד מעניין ומפתיע על הסלט שחשבתם שאתם מכירים. במהרה גיליתי שדווקא המנה הקטנה יחסית של הקורן-דוג היא המתנה האמיתית של מיאזאקי לעולם. הקורן-דוג הוא אחד מהמאכלים הנחותים יותר באוכל הרחוב, אוכל ירידים אמריקאי שמורכב מנקניקיה בבלילה על מקל. בן נריה לקח את הטראש האמריקאי הזה ושדרג אותו למנה שלא רק תככב באינסטגרמים, אלא גם ברשימות סוף שנה. 

נקניקיית העוף והצ'דר תובלה בקימצ'י כרוב, צופתה בקמח תירס ופנקו, כוסתה במיונז וברביקיו יפנים, במעט קאצבושי (שברי דג מעושנים. זה בסדר, גם אני לא ידעתי) ואאו נורי (חסת ים מיובשת). התוצאה נראית כמו דג יפני נדיר, אבל הטעם צבעוני לא פחות – הציפוי עדין ופריך, הנקניקיה עסיסית ומלאת טעם והרטבים, לצד הקאצבושי, מספקים טעם שנע בין מתוק לחמוץ ולמה זה לעזאזל ולמה אני לא יכול להפסיק לאכול את זה? אז נכון, חוויית האכילה שחיפשתי לא תשוב בזמן הקרוב, אבל לפחות אפשר לאכול חתיכת נקניקיה מופלאה על מקל. אני כבר מוכן לסגר הבא שלא יבוא עלינו לטובה.

מיאזקי, מרכז שרונה, אלוף דוד אלעזר 28, א-ה' 11:30-22:00, ו' 11:30-16:00, ש' 12:30-22:00, 077-9386244 ובוולט