הוא משלנו: פחדנו ממופע תעמולה. אבל מייקל רפפורט אשכרה מצחיק

קשה להסביר את תופעת מייקל רפפורט. עד השבעה באוקטובר אם היית שואל אנשים בישראל מי זה, כנראה שרובם לא היו מזהים גם עם תמונה. מאז הוא הפך לאחת הדמויות הכי מוכרות בארץ, עם תמיכה מלאה (ובקולי קולות יש לציין) בישראל, הופעות מלאות ואפילו ביקור בארץ נהדרת. עכשיו הוא חזר לשתי הופעות נוספות בישראל, והביקוש הראה שהוא צבר לא מעט קהל. אתמול (יום ב') הוא הופיע בבית החייל בתל אביב, והאולם היה מלא עד אפס מקום. בדקתי עוד לפני, וכבר שבוע לפני המופע לא היו כרטיסים, ויש סיכוי שאזלו עוד לפני. מאז עלתה אצלי השאלה – האם אנחנו אוהבים את מייקל רפפורט כי הוא אדם מצחיק, או שאולי זה כי הוא בצד שלנו? 

>> קמים לחיים: איך דיסני יכולים ליצור גרסאות לייב אקשן מוצלחות יותר?

מופע החימום של מייקל רפפורט היה הסטנדאפיסט מתן פרץ, אותו אתם ודאי מכירים מהסרטונים של אסף יצחקי שקופצים לכם ברילס או ביוטיוב. אקורד הפתיחה הזה גרם לי לחשוב שאני הולך לקבל מופע סופר פוליטי באווירת רפובליקני-ימני-סאחו-ציוני, בעיקר כי רוב הבדיחות שלו היו צחוקים על ערבים מתפוצצים, ועל להטב"קים מגוחכים שמוחאים למען פלסטין. סך הכל מופע פתיחה חביב, שחלקו כבר קפץ לי ברשת מספר פעמים – אבל באותו הרגע זה הרגיש כאילו הוא מכתיב את הטון שפחדתי ממנו במופע הזה. ואז מייקל רפפורט עלה.

למרות בדיחה סופר סאחית בהתחלה על הביפרים ("אנא תניחו את הטלפונים ותרחיקו את הביפרים"), המופע התחיל בטון שונה מהצפוי. הוא עבר לספר על הילדים שלו, ודן בשאלה "האם צריך להפליק לילדים שלך?", ומשם המשיך לדבר על גירושים, נישואים, ובסוף הוא גם דיבר על החיבור שלו עם ישראל. בתור אדם שבא מהצד ההפוך לגמרי של המפה הפוליטית, היה לי קצת קשה עם הזקפה הפטריוטית של מייקל רפפורט – הוא לא גר כאן, ואפילו הוא מודה שהוא לא מספיק מכיר את השמות של הפוליטיקאים הישראלים כדי להבין מי המשוגעים שביניהם. הוא לא יודע איזה כאוס הולך במדינה, ובטח לא מרגיש את זה על בשרו. התמיכה שלו ושל אנשים כמותו בהוליווד היא כמובן מבורכת, אבל אחי – תירגע. ולמרות כל זאת, ותרועות הקהל האוטומטיות שמגיעות ברוח "ישראל! פאק יה!", איכשהו ישבתי עד סוף המופע, ואפילו נהנתי ממנו.

אני בן אדם שמאמין שצריך ואף רצוי לצחוק על הכל, בלי פרות קדושות ובלי התייפייפות. אני גם הרבה יותר נהנה כשזה מגיע מקומיקאים בצד שלי של המפה הפוליטית, אבל אם אפשר לצחוק על הכל מצד שמאל – זה אומר שאפשר לצחוק על הכל גם מצד ימין. אין כאן חפים מפשע. זה יכול להיות וולגרי ואלים, אבל זה חייב להצחיק. ואין מה להגיד, מייקל רפפורט מספק את הסחורה, בעיקר כי הוא לא עושה הנחות לאף אחד. כשהוא על הבמה והמיקרופון ביד שלו, אף אחד לא חסין: הוא יורד על ג'ו ביידן ועל קמלה האריס, ובאותה נשימה עושה חיים קשים לטראמפ ומודה שאף אחד מהמועמדים לא ראוי. הוא אפילו מגנה את דבריו של טראמפ (בו הוא גם תומך), שטען כי אם לא ייבחר מדינת ישראל תחדל מלהתקיים בנסיון למשוך את קולות היהודים. כלומר, העמדה הפוליטית שלא הסכמתי איתה, לא הפריע לי לצחוק.

רפפורט גם מפתיע טיפה, מרגע שפתאום אכל סיבוב על כל השמות הכי גדולים בהוליווד – חואקין פניקס, לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ועוד רבים אחרים. וכמעט תמיד זה מצחיק, גם אם לא תמיד ברור אם הוא רציני או צוחק כשהוא מדבר על ההצטרפות של חלק מהם לאילומינטי. גם כשהפאנצ'ים שלו לא נוחתים באופן מדויק, רפפורט מצליח להציל את עצמו בדרכים מקוריות ולהחזיר אליו את הקהל במהירות, ואלה איכויות של קומיקאי ותיק שתמיד תענוג לראות על במה. סטנד-אפ זה דבר חי ודינאמי, ולראות ניסיון של שנים בא לידי ביטוי על הבמה, זה יכול להיות או שחוק מאד, או מוצלח מאד. במקרה של מייקל רפפורט, זה מוצלח מאד.

אז האם אנחנו אוהבים את מייקל רפפורט כי הוא מצחיק? ובכן, כן. גם. הוא אולי מעורר אנטגוניזם אצל מי שלא מסכים איתו או עם הדרך שבה הוא מגיב, אבל הטיימינג הקומי שלו, האופן שבו הוא מספר את הסיפורים שלו והתקשורת שלו עם הקהל (בין אם הוא שואל שאלות ובין אם סתם מפריע במהלך המופע) מספקות מופע סטנדאפ שכדאי לראות, גם אם אתם לא תומכים בטראמפ או מתענגים על לאומנות. האם הקהל הישראלי מחבק אותו כי הוא אוהב את ישראל? כן, ברור – וזה בסדר גמור. נכון שזקפות פטריוטיות זה תמיד קשה לעיכול, אבל בתקופה כזאת שבה האנטישמיות בעולם במגמת עלייה חדה ואמנים מבטלים הופעות כאן על ימין ועל שמאל, זה רק טבעי שהקהל היהודי יקבל את החיבוק שמייקל רפפורט מציע. וגם יחבק בחזרה בצורת סולד אאוט מראש. עד הפעם הבאה.