במוקד עולם התרבות של סוף השבוע האחרון, שהיה גם חג, עמד סרט שעוד לא ראינו. מדובר ב"נז"א" (ראשי תיבות של "נזק אגבי"), הסרט החדש של צמד היוצרים יובל אברהם ורחל שור. הסרט התיעודי מביא למסך עדויות של חיילים בעילום שם, המדברים על מה שהם מתארים כהרג המוני של אזרחים פלסטינים במסגרת המלחמה הנמשכת של ישראל בעזה, אוטוטו שלוש שנים. הקרנתו של הסרט וזכייתו בפרס חבר השופטים המיוחד בפסטיבל ונציה – כולל סטנדינג אוביישן של כ-25 דקות – עוררו שלל תגובות בתוך ישראל. מתמיכה ועד התנגדות, כולם הביעו דעה עליו, כשלשיא הגיע במוצאי החג שר התרבות, מיקי זוהר, שהצהיר: "כשר התרבות, אפעל מיידית לשלול את האזרחות הישראלית של היוצרים השפלים הללו בגין בגידה במדינה".
>> היוצרים חוטפים איומים, הסרט זכה בפרס בוונציה. אז מה יש ב"נז״א"?

ולא חייבים להסכים עם הנרטיב של הסרט – בעיניי הטענה לג'נוסייד היא שגויה, גם אם נעשו אי אלו הפרות של זכויות האדם במהלך המלחמה הקשה שנכפתה עלינו. אבל במדינה דמוקרטית, אנחנו אמורים לקבל גם סרטים שאנחנו לא מסכימים עם דעתם. בשביל זה יש אמנות ותרבות, אדוני השר – כדי שיאתגרו אותנו ויביאו דעות מגוונות למסך. כמו כן, אני מתנגד בתוקף לשלילת אזרחות ממישהו על המעשים שלו. ולא, להפיק סרט זה עוד לא "לבגוד במדינה". אז לא – אני לא באמת מציע לשלול כאן אזרחות מאף אחד, והרשימה הזאת סאטירית. אבל אם כבר הלכנו במדרון הזה, אדוני השר, הנה כמה אנשים שבעיניי גורמים למדינת ישראל הרבה יותר נזק – ואולי כדאי להתחיל איתם את חשבון הנפש, לפני שפוגעים בשני יוצרים שהעזו לעשות סרט שלא ראית ואתה כבר לא אוהב. את חלקם אתה מכיר מצוין.

נועם חורב
כולנו מכירים את משורר הדלות והקלישאות, שמדי פעם שירי הסכרין שלו קופצים לנו בפיד. האיש שבמילותיו הבינוניות והסבירות מלטף את כאבו של הקונצנזוס הישראלי, ודואג להסביר לנו כל יום כמה אנחנו צודקים וכל העולם טועה. וגם הוא, ממרומי המיינסטרים וה"מתנות קטנות", הצטרף לעליהום על אברהם ושור – כשהסביר, בעוד שיר עמוס שמאלץ, כמה הם רק מחפשים תשומת לב ומחיאות כפיים. הרי הוא, אלטרואיסט שכמוהו, בכלל עושה את זה לשם שמיים. איך הוא כתב פעם? "אם אין לך משהו דחוף להגיד / אם אין לך משהו חדש להציע… אפשר גם לשתוק". אז לשלול – ואם אי אפשר לשלול, אז לפחות לשלול את הסיסמה לאינסטגרם.

האיש שוויתר על הגג בבלומפילדכל מי שחובב כדורגל ומבקר באצטדיון לעתים תכופות שומר מקום חם בלב לאיש ההוא, אשר היה כשלוליות הבוכיות. לאיש שהחליט שלא צריך גג באצטדיון שנמצא בעיר הכי לחה בישראל, כי "גם ככה יש כאן אולי יום אחד של גשם" (וכמו שעון, כבר קיבל כמה סופות שעברו על האצטדיון מאז שהוא שופץ מחדש). והוא אולי שכח שאולי אין כאן כל כך חורף, אבל שמש מציקה וקוצנית דווקא יש כאן – וגג באצטדיון המחודש בהחלט היה יכול לעזור לעשרות אלפי האוהדים שמגיעים אליו בכל שבוע. בקיצור, לשלול – אפשר במקביל לנפק לו אחלה אשרת כניסה למדבר סהרה. גם שם אין גשם.

שלמה קרעי
אם מיקי זוהר רוצה לשלול את האזרחות של רחל שור ויובל אברהם כי הסרט שלהם מוציא, לשיטתו, את אנשי חיל האוויר רע – מה נגיד על שר בממשלת ישראל שבערב חג הפורים שלח טייסים וחיילי מילואים אחרים לעזאזל והודיע שעם ישראל יסתדר בלעדיהם? יש כמובן גם את העניין הקטן של הניסיון שלו לפגוע בחופש העיתונות. וחמור מזה – האובססיה לגימטריה. בקיצור, לשלול. ואם אפשר, לעזאזל.

ההוא שמתלונן על "זהב שחור"
כולנו מכירים אותם. הם מקיפים אותנו מאז עליית הסדרה שמסעירה את עולם התרבות הישראלי בחודשיים האחרונים. את ההוא שמסביר באריכות כמה היוצרים בכלל לא יודעים מה זה היפ הופ (הוא, כמובן, גדל על הסגנון מבטן אימו. בראשון לציון), את ההוא ששולף כל ראפר שהקליט שני שירים וכבר היה צריך לקבל מקום בפנתיאון, את החבר שלך בפייסבוק שמסביר לך ש"זהב שחור" אליטיסטית/שמאלנית/ימנית/מתנשאת, רק כי העזו לא להכניס את הראפר הישראלי האהוב עליו. ואל תשכחו את האח הקטן שלהם, ההוא שמסביר באריכות למה רביד פלוטניק וטונה הם לא היפ הופ (התשובה: כי הם פעם עשו שיר עם גיטרה). לשלול – ואולי לתת להם קצת כסף לעשות דוקו משלהם. בהחלט יעזור לכולנו.

עמוד הטלגרם "הנפצות לפני כולם"
אחת מתופעות הלוואי הגרועות של עידן הסמארטפונים: האנשים שהחליטו, על דעת עצמם לחלוטין, שהם ורק הם הולכים לספר לכם על "המציאות שמסתירים מכם". שטח הפקר מוחלט, ללא אחריות, ללא אפילו רצון לבדוק את מה שהם אומרים. עמודים שמפרסמים כל רבע מידע חצי אפוי, שהופך מיד לנחלת הכלל ונוחת כפרי בשל עבור ציבור שרק צמא למידע, בתקופה של אי ודאות. האנשים שמנצלים את חוסר הביטחון של כולנו, רק כדי ללטף קצת את האגו שלהם – עם הפצת שמועות לא בדוקות, לעתים גם תוך סיכון חיי אדם. אבל מה כל זה לעומת הרצון הקדוש לתשומת לב? לשלול ומהר. ובדרך, לקחת להם את הטלפון.

"האותנטיים"
הם מגיעים באלפי צורות, תחת הרבה שמות, ואיכשהו הם תמיד חוזרים. האנשים האלה שאוהבים להסביר ש"אין להם מחסום על הפה", שהם "אומרים מה שהם מרגישים", שהם לא מנומסים כמו השקרנים האליטיסטים האלה. אלה שבדרך כלל "אומרים את מה שאחרים חושבים", ש"מייצגים את קולו של העם", ש"לא עושים חשבון לאף אחד". רואים אותם בכל מקום – מתכנית הפריים טיים האהובה עליכם ועד לשולחן הממשלה. ותמיד יהיה גם את מי שייתן להם את הבמה במלואה – כמובן, לא בגלל רייטינג או רצון למשוך קהל לקרקס הזה. סתם כי "חשוב לתת לזה ביטוי", ואם נתעלם זה לא ייעלם. וכך, מרוב אותנטיות מעושה – אנחנו מקבלים שיח רצוף בפופוליזם, שרק גורם לכולנו לרצות לשים מיוט ולערוק לנטפליקס. לשלול, להשתיק ולקוות שיום אחד יהיה אפשר לדבר כמו שצריך.

מיקי זוהר
מה הופך את ישראל לגדולה? בעיניי, חלק גדול מהתשובה הוא התרבות הישראלית. האמנים והיוצרים הישראלים הצליחו, ממקום קטן שיש בו מעט אנשים, לבנות יצירות פורצות דרך שעושות חיל בכל העולם – ממוזיקאים, דרך סופרים ועד יוצרי סדרות טלוויזיה וסרטים. הגענו למקום המצוין שבו אנחנו נמצאים בגלל הרוח החופשית שהייתה בקרב היוצרים שלנו. בגלל שהיצירה הישראלית לא הייתה מחויבת לאף אחד – חוץ מהצורך להביע את עצמה בצורה הטובה ביותר. לא לפוליטיקאי כזה או אחר, לא לשלטון וגם לא לממסד. ומי שפועל באופן שמאותת ליוצרים שהיצירה שלהם צריכה להתיישר עם דעתו של השלטון, פוגע בעיניי במרקם שהפך את התרבות הישראלית למוצלחת כל כך. ובכך הוא פוגע באחד הדברים שהופכים את ישראל למצוינת. נשמע לך מוכר, אדוני השר?

• ❤ תרבות
• דעה