מי צריך שיעורי בית?

"יש לך שיעורי בית?", "כבר הכנת את השיעורים?" ו"מתי תכין שיעורים?" - בבתים רבים הפכו שיעורי הבית לקונפליקט הראשי בין הורים וילדים. בואו נברר אחת ולתמיד: מי צריך את שיעורי הבית?

5 בינואר 2014

אצל ילדים רבים מלווה הכנת השיעורים בחרדה, רגשי אשם וכעס ואילו אצל ההורים היא באה לידי ביטוי בתגובות של מתח, שחיקה וחוסר אונים. ברוב הבתים מדובר בשדה קרב ממש.

מה קורה עם שיעורי הבית? מי בעצם אחראי להכנתם? האם הם נחוצים בכלל?

"שיעורי בית, כך נדמה, קיימים מיום שנוסד בית הספר. זוהי פרקטיקה כל כך מקובלת שרק לעתים רחוקות אנו שואלים לשם מה הם קיימים והאם הם נחוצים", אומר ד"ר אליעזר יריב, פסיכולוג חינוכי, מרצה במכללה האקדמית לחינוך גורדון.

"בפועל, מורים נותנים תמיד שיעורי בית, ללא קשר לתכנים הנלמדים, ובלבד שהילדים 'יעשו משהו בערב'. התרגול הנוסף הזה כרוך לרוב במילוי דפי עבודה קלים ומשעממים שתורמים מעט לחשיבה ולהבנה של תכנים מורכבים. לדעת מורים רבים התרגול הזה מגביר את השינון של החומר הנלמד, משפר את ההבנה, מעשיר את הנושאים הנלמדים ומעודד פתרון בעיות.

לדעתם, בשיעורי הבית טמונים יתרונות נוספים מלבד הישגים לימודיים, למשל עידוד לרכישת הרגלים של סדר ותכנון זמן, שיפור הקשר בתוך המשפחה והגברת מעורבותם ההורים בלימודי בנם או בתם. אולם לצד היתרונות יש לא מעט חסרונות: שיעורי הבית גוזלים לא מעט מזמנם של התלמידים, הם מתישים, ולעתים קרובות תלמידים נמנעים מהכנתם או מעדיפים להעתיק את התשובות מתלמידים אחרים".

בשיעורי הבית טמונים יתרונות של עידוד הרגלים של סדר ותכנון זמן, שיפור הקשר בתוך המשפחה והגברת מעורבותם ההורים בלימודי בנם או בתם. אילוסטרציה: thinkstock
בשיעורי הבית טמונים יתרונות של עידוד הרגלים של סדר ותכנון זמן, שיפור הקשר בתוך המשפחה והגברת מעורבותם ההורים בלימודי בנם או בתם. אילוסטרציה: thinkstock

"מבחינה היסטורית", ממשיך ד"ר יריב, "התרגול הוכנס לבתי הספר במאה ה־18. המורים הפכו בהדרגה את התרגול והמדידה לאמצעי להגביר את תועלת השיעורים שהם לימדו. באמצעות השוואת הציונים הם עודדו תחרותיות. כך הגיעו התלמידים המוכשרים להישגים גבוהים וזכו לפרסים, בעוד חבריהם הפחות מוכשרים נכשלו וזכו לגינוי ולתרגול מחדש".

במאה ה־19 האמינו מחנכים שתרגול הוא דרך מועילה לאמן ילדים למשמעת. את הגישה הקשוחה הזו החליפה בשנות ה־40 של המאה ה־20 דעה שבמקום שינון מוטב להעמיק את החשיבה באמצעות פתירת בעיות. נוסף לכך צמחה בארצות הברית תנועה חברתית שטענה שכפייה על תלמידים לתרגל שיעורים בבית מהווה פלישה של הממשל אל פרטיותם של האזרחים. בשנות ה־60 התחלפה הרוח והחלו להתייחס לשיעורי הבית כסימפטום של מערכת מלחיצה ומנוכרת. חוקרי חינוך העלו ספקות גם על התועלת בתרגול בבית והביעו חשש מפני ההשפעות הנפשיות המזיקות שלהם. הגישה הנינוחה הזו התהפכה מחדש בשנות ה־80 בדאגה גוברת לצניחה בהישגים הלימודיים ולירידה בכוחה של אמריקה להתמודד בשוק הגלובלי. בשנים האחרונות שוב קוראים מחנכים וחוקרים בארצות הברית להוריד את הלחץ מהתלמידים.

 

הרס הקשר

"הורים רבים מדווחים על הרס הקשר בינם לבין ילדיהם סביב הנושא של שיעורי הבית", אומרת ד"ר סוזי קגן, יועצת פסיכולוגית בכירה מאוניברסיטת בר אילן. "הבית נכנס למתח, ולמחרת ממשיך ד"ר יריב נוצרת בכיתה הפרעה קבועה סביב ההכנה או אי ההכנה של שיעורי הבית. השיעור נעצר, המורה חוקרת את הילד מדוע לא הכין שיעורים ומהלך השיעור מופרע. סביב הדבר ה'מקודש' הזה נוצרת אווירה שלילית".

"מחקרים מראים שילדים ללא שיעורי בית אינם מעלים או מורידים את רמת ההישגים", היא מדגישה. "למורים יש יעדים והם צריכים לעמוד בהם. מטרת שיעורי הבית מבחינתם היא לתרגל ולהספיק את החומר שלא הספיקו ללמד בכיתה. למעשה המורה מצפה שההורים ישבו עם הילד או שהילד ישלים בעצמו את החומר באמצעות האינטרנט או באמצעות מקורות אחרים. אולם, התוצאה היא שזה יוצר אצל הילדים כעס ואנטי לחומר הנלמד, וכן תחושה של עול שאינה בהכרח משפרת את הישגי הילדים באותו המקצוע. יתרה מזאת, מורים שנותנים שיעורים במקצוע מסוים – הילדים מדווחים על פחות אהדה לאותו מקצוע. שיעורים כמטלה אינם משיגים את המטרה. החלופה היא לסקרן ולפתח את החקירה והגילוי" מדגישה ד"ר קגן.

בפינלנד, לדוגמה, אין כלל שיעורי בית. הגישה שם היא לפתח את הסקרנות הטבעית, מבלי לפגוע בעמידה ביעדים הלימודיים. הילדים עושים המון דברים באופן עצמאי, וזו גם הכנה לחיים הבוגרים שלהם. בארצות הברית קיימת הוראה לילדים לא לשבת יותר מחצי שעה על שיעורי בית. זה מעורר את הסברה שבעצם אין כל צורך בשיעורי הבית. ילדים ללא שיעורי בית יכולים לפתח מיומנויות של למידה, סקרנות וחִברות יותר מאשר ילדים שצריכים להכין שיעורים. אנו צריכים לשאוף לגרות ילדים לסקרנות ולא לעבודה מונוטונית ומתישה" מסכמת ד"ר קגן.

"כפסיכולוג חינוכי שמרבה לצפות בשיעורים, אני מופתע כל פעם מחדש מהאוטומטיות שמורים מחלקים בה את המשימות לבית", אומר ד"ר יריב. "לרוב זה קורה בסמוך לצלצול, כאשר ראשם של התלמידים כבר נתון להתרחשויות בחצר והם אינם פנויים עוד לקלוט מה נדרש מהם. המורים כותבים על הלוח ומציינים בעל פה את העמודים ואת מספרי התרגילים שנחוץ לפתור. התלמידים רושמים אותם בחופזה ומסתערים החוצה. נדמה שאיש אינו משקיע כל מחשבה בתועלת שתצמח מהתרגול, במטרותיו ובמיוחד בשאלה כיצד להפוך את התרגול לחוויה מוחשית, מלמדת. לגישת 'הטייס האוטומטי' יש מחיר כבד. הכל מתייחסים לתרגול כאל משימה לא חשובה שמוטב להשקיע בה כמה שפחות אנרגיה נפשית, ועם יחס כזה קשה לצפות שתתרחש למידה".

 

המורה מצפה שההורים ישבו עם הילד או שהילד ישלים בעצמו את החומר באמצעות האינטרנט או באמצעות מקורות אחרים. אילוסטרציה: thinkstock
המורה מצפה שההורים ישבו עם הילד או שהילד ישלים בעצמו את החומר באמצעות האינטרנט או באמצעות מקורות אחרים. אילוסטרציה: thinkstock

חקר ודיונים

נופיה כהן אשכנזי, מורה לפסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך פיננסי בתיכון מקיף גילה בירושלים, מתנגדת נחרצות לשיעורי בית. היא פיתחה שיטת לימוד המבוססת על שאלות חקר ועל דיונים. התלמידים שלה מקבלים בכיתה עבודות המצריכות חשיבה ודורשות מהתלמיד לעבד את החומר בצורה מעשית. לדעתה "הדבקות בשיעורי בית היא לעתים קרובות ביטוי לחוסר היכולת או המוטיבציה של המורה להתמודד עם עצמו ועם יכולתו להורות".

איטל בציר אלשיך, אימא לאריאל בת ה־7 מראשון לציון, סבורה כי יש צורך בשיעורי בית, אולם לדעתה עליהם לגרום לכך שהילדים יאהבו את עצם הלמידה. "אני סבורה שהלמידה צריכה להיות חווייתית ושאין צורך להעיק על הילדים עם שיעורי בית. שלושה עמודים של תרגול בחשבון מספיקים בהחלט בגיל הזה", היא אומרת.

אפרת שלוי, אימא של עדן הלומדת בכיתה ג' בהרצליה, אומרת כי יש משהו אפקטיבי בתרגול של חומר לימודי וכי היא מאמינה בשיעורי בית, אך לא בכמויות שמטילים על הילדים. "הכמויות צריכת להתאים לגיל, ושיעורי הבית צריכים להיות כאלה שמפתחים מחשבה ויצירתיות יותר מאשר שינון החומר. יש כל כך מעט זמן איכות שניתן לבלות עם הילדים בעידן הנוכחי, והכנת שיעורי בית יחד איתם אינה זמן איכות".

בישראל לא קיימת מדיניות ברורה בנושא. עד לאחרונה תמך משרד החינוך במתן שיעורי בית. בעקבות ההכנסה המדורגת של יום לימודים ארוך, כשתלמידים נשארים יותר שעות במסגרת בית הספר וכאשר האינטרנט מרחיב את סביבת הלמידה ואת אפשרויות האינטראקציה בין המורה לתלמיד, סבורים כיום במשרד החינוך שמציאות חדשה זאת מחייבת חשיבה מחודשת על נושא שיעורי הבית.

 

הערך האמיתי

משרד החינוך המליץ לא מכבר שכל בית ספר יערוך דיון על ערכם של שיעורי בית ועל הבעיות הכרוכות בהם. במאמר שפרסם צוות של האגף לחינוך יסודי במשרד החינוך בראשות מלכה וידיסלבסקי, מפקחת באגף ואחראית על החטיבות הצעירות, מינהל בית ספרי וסביבות למידה, נקבע כי צריכה להתקיים מדיניות בית ספרית בנושא שיעורי הבית. מנהלים, תלמידים והורים צריכים להיות מעורבים בגיבוש המדיניות הבית ספרית בנושא שיעורי הבית, והמדיניות הזו צריכה להיבחן מדי פעם מחדש. על המדיניות לתת קווים מנחים למורים בהכנת המשימות. על התלמידים לדעת למה לצפות, ולהורים יש זכות לדעת מדוע ולשם מה ניתנה כל משימה.

על המדיניות והמשימות בשיעורי הבית והפרקטיקה בנושא לענות על צורכי הלמידה בבית הספר, על משאבי הלמידה, על נתוני הרקע של התלמידים ועל השונות האישית.

 

 

 

 

10 שגיאות נפוצות של הורים בנושא הכנת שיעורי בית ו-10 דרכים לתקן אותן

 

"יש לך שיעורים היום"?

משפט קבלת הפנים היומית של ההורים לילדם החוזר מבית הספר. הילד מיד מרגיש שמצפים ממנו למשהו, והוא חש שהוא חייב להתגונן ובאוויר יש מיד הרגשה לא נעימה. אפשר, במקום זה, פשוט לקבל את הילד במשפט כמו "התגעגעתי אליך, מה נשמע?" המביע אהבה וחום.

"עשית כבר שיעורים?"

אין זה מתפקידו של ההורה להזכיר לילד להכין שיעורים. שיעורי הבית הם אחריותו הבלעדית של הילד (למרות שלהורים רבים קשה להודות בכך). הורה החוזר ומזכיר לילד להכין את שיעוריו נוטל למעשה מהילד את האחריות להכנת שיעורי הבית והופך אותם למטלה שלו.

"תביא לי את היומן, אני רוצה לבדוק".

המסר העובר לילד הוא שלא מאמינים לו וחושבים שהוא משקר. אפשר בהחלט לבדוק את היומן מדי פעם, אך לא על מנת לראות אם היו באמת שיעורי בית, אלא כדי להתעדכן בחומר שלומדים בכיתה.

"בוא, אני אשב לידך ואלמד אותך".

הורה אינו המורה! אם יש שאלות פשוטות של הבנת הנקרא או איות אפשר לבוא אל ההורה ולשאול אותו, אך לא לדרוש ממנו לשבת יחד עם הילד. ילד מתקשה הזקוק לעזרה בלימודים צריך מורה פרטי ולא את ההורה לידו.

"לך מיד ותכין שיעורים עכשיו!".

משפט הנאמר בדרך כלל בכעס וחוסר סבלנות בולט. התוצאה הישירה היא קלקול היחסים והעכרת האווירה. שוב, ההורה לוקח על עצמו את האחריות להכנת השיעורים וקובעת מתי הם יוכנו. למרות שזה קשה פשוט מומלץ להתאפק ולא לומר דבר.

"אני הולכת לצלצל לאימא של יוסי לברר אם היו שיעורים".

ההורה הולך לברר מאחורי גבו של הילד ומשדר לו מסר שלא מאמינים לו. השאירו את התפקיד הזה לילד, השיעורים הם שלו וזו חייבת להיות אחריותו לרשום אותם ולהכינם.

"תן לי לבדוק אם עשית שגיאות".

המסר הוא שלא סומכים על הילד ולא מאפשרים לו לטעות למרות העובדה שמטעויות לומדים. את השגיאות חייב לתקן המורה בבית הספר. זה תפקידו ולא תפקיד ההורים.

"שיעורים עושים ליד השולחן".

יש ילדים שיבחרו לשבת ליד שולחן הכתיבה ואילו אחרים ירגישו טוב יותר לשבת ליד שולחן האוכל או אפילו לשכב על השטיח. אפשר להסביר את היתרונות של השיטה העדיפה עליכם, אך אל תהפכו את זה לשדה קרב.

"אם לא תכין שיעורים לא תראה טלוויזיה".

במקום לאיים ולהתערב בסדר העדיפויות של הילד מוטב לקבוע כבר מתחילת השנה שעה מוסכמת להכנת שיעורים, למשל 16:00־17:00, ולהתחיל לאמן אותו להכין שיעורים בשעה הזו על ידי תזכורת, שאותה יש להפסיק לאחר מכן.

"אם לא תלמד לא תצליח לעשות כלום בחיים".

חוץ מנדנוד לשמו אין במשפט הזה כל אלמנט מעודד, להפך, הלימודים יימאסו עליו מהר מאוד.