עין תחת עין: תל אביב מתאהבת מחדש במלאכת היד, וכדאי גם לכם

את הקסם באמנויות העתיקות שמתקמבקות בימים אלה לכדי שלל חוגים וסדנאות בעיר, מסבירה נופר גלפז (48) שמעבירה סנדאות רקמה, אריגה ותפירה, בהתכוונות ובריכוז. "זה הולך נגד תרבות הצריכה שלנו, זה ההפך הגמור מלקנות מהר ובזול". בית המלאכה העצמאי של גלפז חוגג בימים אלו ארבע שנים, והיא אחת מכ־20 נשים שמעבירות סדנאות מהסוג הזה ברחבי תל אביב. קורסים קבועים, שבועיים, מפגשים מרוכזים ואפילו פרטיים.

"אני מרגישה שיש עניין מתרחב בתחום", מספרת הדס טובל (33), בוגרת שנקר המלמדת מלאכות יד בסטודיו Ayni שבביתה. "לפני שנה עבדתי ממש קשה כדי למלא סדנאות והיום הן מתמלאות בקלות, יש יותר פניות ובקשות לסדנאות ושיעורים פרטיים וקבוצתיים. לתחושתי יש גם יותר נשים שמעבירות את זה והרבה מרחבים שמחפשים לקיים סדנאות כאלה".

"מרגיע, מפקס וממקד". הסדנה של נופר גלפז. צילום: שלומי יוסף

עוד כתבות מעניינות:

די איי וואי וואי וואי: דירה של בעלי מלאכה, תרתי משמע
הלקסיקון שיגרום לכם לדבר כאילו אתם מבינים באופנה
עבודת שורשים: הנשים שיעשו סדר בג'ונגל האורבני שלכם

אריגה וסריגה הן ללא ספק התחומים הפופולריים ביותר בקרב הקורסים הללו, כשקהל היעד הוא בעיקרו נשים. "יש צימאון לחום. תחום עבודות היד מלא באנושיות. האדם כאן במרכז, אין לו תחליף. זה ההפך מהניכור התעשייתי", מספרת אפרת ברקוביץ' (33) בוגרת שנקר שמלמדת אריגה בנול בסטודיו שלה. "הנול של היום לא השתנה כל כך והוא מצריך אדם חושב, שמייצר תשתית, ליד המכונה. כשאנחנו מפעילים את הראש והידיים אנחנו מרגישים חיים וחום אנושי. הנשים שנרשמות מגיעות ממקום של אהבה והערכה למלאכה". גלפז מוסיפה שאליה מגיעות גם לא מעט סטודנטיות, עובדות הייטק ואפילו אמהות ובנות שרוצות ליצור יחד.

"בנתי שהחוסר שלי במפגש עם אנשים הוא כנראה לא רק שלי". הדס טובל בסטודיו Ayni – בית למלאכות חיבור

"בפעילות הפיזית של סריגה יש משהו מערסל", מסבירה גלפז, "מחקרים מצביעים על סריגה כמשהו שעוזר לאלצהיימר, לנערות שסובלות מאנורקסיה. סריגה פותחת מחשבות טורדניות. יש הרבה ילדות וילד אחד שבאים לכאן לחוג ואני מרגישה שזה פשוט חדר כושר לשריר הסבלנות".

לעצור מהמרדף

אביגיל מוצניק בת ה־19 מתל אביב משתתפת בסדנאות שונות אצל גלפז, ומאז שלמדה לסרוג היא עושה זאת בכל הזדמנות שיש לה. "יש לי OCD שגורם לי להצטרך לעשות משהו עם הידיים תמיד. אני תמיד סורגת – עם חברים, כשאני רואה טלוויזיה, באוטובוסים – זה מרגיע, מפקס וממקד. זה גם מצוין למי שיש לו חרדה".

תיק ארוג של אפרת ברקוביץ'. צילום: אפרת ברקוביץ'

עבור טובל מדובר דווקא באקט שיוצר חיבור לקהילה. "הבנתי שהחוסר שלי במפגש עם אנשים הוא כנראה לא רק שלי. הרגשתי שאני צריכה להזמין עוד אנשים, התגלתה בפני סוג של שליחות – זיהיתי שהמרחב העירוני מאפשר מפגש בין אנשים בעיקר סביב קפה או אלכוהול, ושהמקום שיש לנו להתנתק מעול היום יום הוא במועדונים, דרך באסים אלקטרוניים מהירים וחזקים. דווקא פה, במרכז העיר, נחוצה פעילות שהיא לאו דווקא צרכנית, אלא ערכית מהותית ומחברת".

"בפעילות הפיזית של סריגה יש משהו מערסל". צילום: שלומי יוסף

הגישה האנטי צרכנית והאנטי קפיטליסטית הזאת מלווה את הנשים שמובילות את הקורסים והסדנאות. "זו תרבות חדשה, לא סתם תחביב", מספרת גלפז. "זה לעצור מהמרדף, זה כמו אנשים שאופים לעצמם את הלחם ומגדלים לעצמם את הירקות. הדבר הכי נוח שאדם יכול ללבוש זה משהו שהוא תפר לעצמו", היא פוסקת.

נופר גלפז

"הייצור בסין לא עושה לנו את זה כבר", מצטרפת אליה ברקוביץ'. "אישית אני מנסה לא לצרוך דברים שבגללם אנשים אחרים סובלים. התלמידות מוקסמות מזה שהן יכולות ליצור בקלות דברים דקורטיביים לבית. אין תחרות ליופי שבתוצרים שנעשית במלאכת יד. אף מכונה לא הצליחה ליצור את השטיח הפרסי המורכב, עדיין לא נתנו תשובה מכאנית למורכבות של עבודת יד. אין יפה או מפעים מזה. מי שאוהב דברים יפים יודע שהדרך להגיע אליהם היא דרך הידיים".

מלאכת היד בנסיקה. צילום: שלומי יוסף

הגברים סורגים בלילה

ולמה דווקא נשים? ובכן, לדעתה של גלפז מדובר בשיוך העתיק של מלאכות כאלה לנשים. "גיליתי שמלאכת יד היא נשית מאוד, נשים מסביב לגלובוס עוסקות באותן מלאכות יד, באותן פעולות ידיים – בסקנדינביה, מדבר סהרה, בניו יורק ובתל אביב".

"נשים מסביב לגלובוס עוסקות באותן מלאכות יד". סטודיו Ayni – בית למלאכות חיבור. צילום: הדס טובל

עוז מיכאלי (43) – מוזיקאי מחולון ובעל המותג אבא סורג שבו הוא סורג בובות לפי הזמנות מיוחדות, – דווקא לא חושב שמדובר בדבר מה נשי במהותו, אלא בידע שהפך ממוגדר, עם זאת הוא טוען שהוא הגבר היחיד שהוא מכיר שסורג בשעות הפנאי. "בתחום הסריגה בשתי מסרגות פוגשים יותר גברים, אך עדיין מדובר במספר זניח. רובם המכריע של העיצובים הזמינים והספרים שנכתבו הם של מעצבות. כל הבלוגים והאתרים שאני מכיר מנוהלים בידי נשים. מדובר במיומנות שהוקנתה בבית וגם במסגרות החינוך לנשים במשך שנים. אני מניח שהיום התחום יותר נזיל מבחינה מגדרית מאחר ומדובר בתחביב ולא במקצוע של ממש".

"תחביב ולא במקצוע של ממש". אבא סורג – עוז מיכאלי

"מלאכת האריגה מעולם לא הייתה שייכת רק לנשים כי היא אינה עדינה כמו הרקמה. היא מסיבית יותר ומצריכה לפעמים גם כוח פיזי ומכשור רב", מחדדת ברקוביץ' את החלוקה המגדרית המסורתית. "אני דווקא מכירה גברים שסורגים ולא רק להנאתם כתחביב, אלא משתמשים במדיום הסריגה כדי לעצב מוצרים מתחום הטקסטיל ועיצוב הפנים בצורה החדשנית, המרעננת והעילית ביותר. במדינות מסוימות כמו הודו למשל, מלאכת האריגה בכלל הייתה עיסוק לגברים. ישראל לא תמיד משקפת. יש מלא גברים אורגים וסורגים וזה רק גדל". גלפז מצטרפת ומוסיפה, "אני ממש מחכה שיצטרפו בחורים, אני חושבת שסריגה זה סופר אינטליגנטי".

"זו תרבות חדשה, לא סתם תחביב". סדנת סריגה בבית המלאכה של נופר גלפז. צילום: שלומי יוסף