מלכוד 22: תום יער ניסתה לשרוד את האתגר הטבעוני

22 ימים בלי בשר, ביצים וחלב מוכיחים חד משמעית: מי שרוצה ליישר קו עם המוסר התל אביבי ולנקז מהתפריט שלה את כל מה שכיפי, שלא תתפלא שהיא קמה בלי חשק לחיות. טבעונות, יומן מלחמה

מלכוד 22
מלכוד 22
22 באוקטובר 2015

הכל התחיל מסופשבוע באילת. היות שבזמן שהעולם זז והתקדם והגענו והחיינו לזמן הזה, העיר אילת נשארה בשנת 1989 – אין בה שום דבר צמחוני למאכל. נהג המונית היטיב לשאול "אני לא מבין איזה עוד מסעדה את רוצה שתהיה פה. מה עוד יש חוץ מבשרים, דגים או חלבי?". מעניין ומתיש להסביר שאני רוצה תיאורים כמו מקסיקנית, אורנה ואלה, שכונתי, ביסטרו ועוד מילים כאלו שאני מכירה ומזהה. מבחינתי מסעדת גריל מזמרת על אונייה היא לא מוסד ולא אכפת לי כמה שנים היא קיימת. אני באמת לא רוצה להתנשא על אילת, אבל קולינרית זו עיר חרא. וגם לא קולינרית.

שלושה ימים באילת הבשרית להחריד גרמו לי לחשוב. בשר אף פעם לא באמת היה הקטע שלי, ואני מאוד לא רוצה לאכול חיות או לצרוך אותן בשום מובן שהוא לא נישוקים וחיבוקים. אבל תכלס, אני פשוט בן אדם אנוכי שלא מסוגל לשים את עצמו בצד כשהוא רואה בראוניז גבינה. בעוד המוח שלי יודע שהכל מרושע מאחורי הגבינה – הלב לא מסוגל שלא לאכול אותה.

חזרנו לתל אביב. אמרתי לעצמי שאני לא מאמינה כמה חלב אכלתי בבוקר וכמה דגים ופירות ים סוג ז' אכלתי בערב ושאני לא רוצה יותר. במשך ארבע שעות שבהן נסעתי באוטובוס, קראתי בשקיקה כל מה שאפשר למצוא ברשת על טבעונות. היו אלה ארבע השעות שבהן הייתי הכי מעצבנת בחיי. דיברתי עם זרים בנסיעה על ביצים כאילו לא העמסתי לפני שש שעות על צלחת פצפונת ערמות של מקושקשת, מקרלים וגבינות. בן זוגי ראה את העתיד ואמר בזלזול של מישהו שמכיר אותי ממש טוב: "סבבה, מטומטמת. נראה אותך עושה את זה".

נכנסתי לאתר של אנונימוס וקראתי על אתגר 22. גיליתי שיש פורומים ותמיכה ומתכונים ואז הבנתי שתכלס אני לא צריכה את כל זה, אני כל כך מבינה מה צריך, ואני כל כך בעניין ולא דרושים לי 22 יום. אני אהיה ככה כל החיים, ואני אעשה את זה לבד.

למחרת אירחנו חברים. הכנו להם את המאכל האהוב – פיצה־פיתה. בן זוגי רכש עבורי גבינה עשויה שמן קוקוס. אחרי שהסלון געש וכולם צחקו עליי, הוא הגיש לי את הפיצה־פיתה שלי בחשש. עם הביס הראשון פרצתי בבכי. בכיתי ונשאתי דברים. היה זה בכי של פתוס והתרגשות. "אתה יודע למה הכי טעים לי בעולם? כי זאת הפעם הראשונה שאני אוכלת משהו שלא עשוי מסבל של אחרים. זאת הפיצה הכי טעימה שאכלתי. אין בה סימני שאלה. ככה צריכים להיות החיים". בביס הרביעי הבנתי שאני אוכלת מסטיק קרוש בטעם קוקוס שמנוני שנדבק לחניכיים מאחור וגורם לי ללכת לישון רעבה.

בתוספת ירקות עצובים
בתוספת ירקות עצובים

בבוקר התעוררתי מאושרת כי אני אוהבת את החיים שלי ושל אחרים. מחויכת, ניגשתי להתקלח וחשבתי מה אני אוכל עם הקפה. בבת אחת נזכרתי שאני טבעונית ונפל עליי דיכאון. באסה. קרואסון לא, חביתה לא, כריך אבוקדו לא כי יש בו מיונז. הזמנתי קפה סויה, עישנתי סיגריות, ובגדול – מרוב בלבול של מה מותר ומה אסור לא אכלתי כלום עד שבע בערב. בסוף התנחמתי בפיתה עם חומוס, פלאפל וכרוב עצוב.

בימים הבאים הבנתי שאני מתפקדת כמרגלת בעולם הטבעונים. הרגשתי שאני מתחפשת לטבעונית כשאני שואלת בארומה מה טבעוני. אני לא באמת טבעונית, אני עובדת על כולם, אני צופה מבחוץ, הם לא יודעים את זה. מספר הפעמים ששאלתי מלצרים "כן, אבל יש גם משהו טעים?", הוא אינסופי.

לתובנה למה טבעונים הם אנשים כה מעצבנים הגעתי ביום החמישי לניסוי. כשאתה טבעוני, אתה גוזר על עצמך חיים סגפניים עם בונוס. החיסרון הוא שאתה נמנע מביצת עין, היתרון הוא שמותר לך להתנשא על מי שאוכל אותה. דמיינו סיטואציה שבה הייתם ערים כל הלילה וכשהגעתם לפגישה בבוקר אתם לא יכולים שלא לבשר שלא ישנתם כל הלילה. זאת טבעונות. מלחמה יומיומית שהמתנה היחידה שלה היא ההשווצה. הדבר היחיד שהוא יותר בלתי אפשרי מהטבעונות עצמה הוא לא לספר שאתם טבעונים.

כמו כל מיעוט, הספקטרום הטבעוני נע בין המופרע למופרע יותר. בדומה לדת, ככל שתחפור עוד ועוד יותר עמוק תמצא מישהו יותר קיצוני. זה משחק שלא נגמר. וככה, ביום החמישי לטבעונותי שאלה אותי חברה אם אני אוכלת דבש, וכשניסיתי לענות לה היא מיד קטעה אותי והסבירה בתקיפות שמי שאוכלת דבש איננה טבעונית. השיחה גלשה לשמפו, נעלי עור, חגורה, כותנה, טבק וקירות. התווכחתי בלהט, וברגע שהסברתי לה שהטי שירט שלה נתפרה על ידי ילדים מסכנים שלא רואים אור יום באיזה חור קמבודי, השתררה שתיקה. לא כי ניצחתי בדיון, אלא כי התעייפנו מלהיות פריביליגיות מתנשאות שחושבות שהן משנות משהו למישהו אם הן לא יחפפו בפנטן.

ביום החמישי הלכתי לפיצרייה הטבעונית בלבונטין. ניגשתי לדלפק ושאלתי אם יש פפרוני. בחורה עם פירסינג בכל איבר בפנים וראסטות כחולות הסתובבה אליי בפרצוף של מוות – ואז זיהתה אותי, הבינה שהתבדחתי וצחקה בהקלה. הזמנתי ממנה מה שבא לה להכין. קיבלתי פיצה מעולה עם ארטישוקים וגבינת קשיו, שאפילו הייתה זולה בקטע מפתיע. התמוגגתי. היום, בחלוף שבוע, כשכבר אכלתי גבינה אמיתית, אני יכולה בבטחה להגיד שקיבלתי פוקאצ'ה נהדרת.

אם יש גיהנום – ככה הוא מרגיש
אם יש גיהנום – ככה הוא מרגיש

 

ביום העשירי איבדתי טעם לחיים. אני שונאת כל מילה שיוצאת לי מהפה ולא עוברת שנייה שאני לא חושבת בה על שארית חיי: אם אהיה בפריז, לא אוכל גבינות? אני ארצה לאכול מהבופה באירוע שאהיה בו בשבוע הבא, מה אעשה? איך אחזור לבשל? מה אכין? השוקולד היחיד שלי מעכשיו הוא טורטית? אני בפגישה ברוטשילד 12 ומתביישת לשאול מה טבעוני ליד קפה חלב האפונה שלי. המלצרית ממליצה על עוגה. מגיעה עוגת שוקולד שמרים כל כך מטורפת שאני שואלת את המלצרית שמונה פעמים אם היא בטוחה שזה טבעוני. ובכל זאת, זה היה ממש טעים רק יחסית לעוגה טבעונית. בערב אני בקפה השכונתי הקבוע שלי ולפתע חוטפת התקף פסיכוטי באמצע שיחה. אני חייבת מתוק. המלצר ישב איתנו ואז ברגע אחד תפסתי לו את הפנים וצעקתי לתוכם שייגש להביא לי מאפין טבעוני. לא היה. אני מתחילה להתנדנד במקום ולשכנע את עצמי שעשרה ימים זה ממש מספיק ושזה מספר עגול ושזה בסך הכל ניסוי. אני קמה, ניגשת למקרר של הקפה ופשוט מוציאה ממנו חתיכה שמנה של בראוני בלונדיני עם שוקולד וגבינה ובועלת אותה. הרגשתי כמו אישה בת 50 שהפסיקה לעשן לפני 20 שנה ועכשיו, כשהבן שלה יוצא מולה מהארון, היא חייבת סיגריה.

נקנח בסיפור. כשהייתי בצופים התוודעתי למנהג גאוני שנקרא "אפקט המזגן". מחנה קיץ, אתם בי"א, אוגוסט, ביער. חום אימים. ילדים צורחים, אין מזגן בשום מקום, המים מהצינורות החשופים לשמש של המקלחות רותחים ואתם מזיעים בכל הגוף. ב־12 בצהריים יש מנהג כזה שהמדריכים נכנסים לשירותים הכימיים לדקה. הטמפרטורה בחוץ היא בערך 30 מעלות, ובשירותים הכימיים הטמפרטורה מגיעה בקלות ל־50 מעלות ויש ריח של חרא. נכנסים לתאים כולם ביחד, זוגות זוגות וסופרים בקול רם דקה. לא הייתם בחיים בכזאת סאונה שואתית. מטפטפים זיעה, צורחים וצוחקים וכמעט מתעלפים ואז כשיוצאים החוצה מהסאונה – החוץ מרגיש לחמש דקות כמו מזגן. מצחיק, נכון? זאת טבעונות לעשרה ימים: חשבתי שהחיים שלי קשים, הפכתי אותם לבלתי נסבלים, ועכשיו כשחזרתי הכל מרגיש דבש. ודבש זה לא טבעוני.