יציאת חירום: השת"פ המוזיקלי המרגש שנוגע בעצב החשוף של כולנו

"מנגינות לשעת חירום 2" הוא פרויקט מוזיקלי ביוזמתן של ספיר וולך ועדי שחם, המחבר בין מוזיקאי אינדי מהסביבה התל אביבית למוזיקאים מסביבת העוטף וקווי העימות בצפון. מדוע 2? כי היתה לנו שעת חירום רק לפני 3 שנים, בימי מגפת הקורונה, אז יצא הפרויקט הראשון. הפרויקט נוצר בעקבות המלחמה, ושיתוף הפעולה הניב שירים מדויקים לתקופה, כי אנחנו צריכים משהו להתנחם בו, וקצת מוזיקה לצורכי תקווה. המוזיקאים המשתתפים באלבום כתבו לנו, כל אחד, על השיר שיצר.

>> פסטיבל ישראל 2024: מבט עמוק אל תוך הבור שבו כולנו נמצאים

"כשכל זה ייגמר" | אופירי

אני מרגיש שהשיר שכתבתי לפרויקט נחת עלי מלמעלה בנובמבר 2023, ומאז נמצא אצלי בראש, ומעיין כותב את עצמו כל פעם "שקופץ הדיסקט הזה" בחזרה לראש – כל נסיעה באוטו, וכל טיול עם הכלבה. השיר מדבר על ״היום שאחרי״ המלחמה – שאלות כמו איך ממשיכים מפה, ואיך אפשר לבנות עתיד יותר טוב הן שאלות שמטרידות את מנוחתי מהיום הראשון של המלחמה, ויש משהו מאוד מקל באומנות הזאת שמאפשרת לי ״למסגר את זה״ בתוך שיר.

"הקונדיטוריה באשדוד" | קובארי מארחת את קולן

בחודשים הראשונים למלחמה כל שיחת חולין ששמענו היתה קשורה לזה. המדינה כמו סלון של משפחה אחת גדולה, וכולם עסוקים וכואבים את מה שקורה. נדמה שכולנו קיימנו שיחה רגשית דומה במילים כאלו או אחרות. ״הקונדיטוריה באשדוד״ זו גרסה משלנו לשיחה הזאת – זוג שמחזיק אחד את השנייה כדי לא לשקוע, ומעניק זה לזו מילים שהם קריטיות לנשימה. ההפקה עובדת בעדינות ובהשתדלות , לתת מרחב לשיח בינו לבינה, כזה שיוציא מהם את מנגינת הנפש.

"זאבים" | ספיר וולך

השיר נכתב מתוך מה שנתפסה בעיניי כזווית הראייה של ילדים שחוו את הנורא מכל. בתור מישהי שעובדת בעשור האחרון עם ילדים, ומלמדת ילדים – מהרגע שהתחילה המלחמה הם הראשונים שחשבתי ועדיין חושבת עליהם. הילדים שבשבי, הילדים שאיבדו את החברים והמשפחה שלהם. אני מוקפת בחברות שמביאות לעולם ילדים ואני לא מפסיקה לתהות על העולם אליו הם מגיעים. ילדים לא בחרו להיוולד, ילדים לא אשמים בכלום אף פעם; ואני לא יכולה בכלל להתחיל להבין איך ילד שחווה משבר אמון כל כך גדול בעולם יכול או יוכל מתישהו בחייו לסמוך שוב על אנשים מבוגרים ועל דרכו של העולם.

"הגרזן" | נדב הולנדר

כבר בימים הראשונים של המלחמה מצאתי עצמי דבוק לשיר הזה. תחילה הייתי צמוד לביצוע המוכר של מרסדס סוסה, אבל ככל שהזמן חלף מצאתי נחמה בביצוע של הכותב – סילביו רודריגז, שהוא מעין בוב דילן של קובה, זמר ומשורר ופעיל פוליטי ידוע באמריקה הלטינית. במקור זה נקרא ״לה מאסה״. בבתים מתאר הדובר מה יקרה אם יחדול להאמין בדרך שלו, אם תאבד לו האמונה באדם ובחופש, והפזמון מדמה את התוצאה ההרסנית ל-״פטיש ללא מחצבה״, מקבת שאין לה אבן להכות בה ושעלולה להשתולל ולפגוע במי שאוחז בה ולהותיר שובל של הרס. הימים היו ימי אוקטובר השחורים, הקונוטציות הכל כך טריות זיעזעו אותי. עבודתי כמוזיקאי הוקפאה, ובין הופעה למפונים או לפצועים ישבתי וניסיתי לפצח כיצד לעבד לעברית את השיר החזק הזה. לבסוף זה יצא. הפטיש נהפך לגרזן, המחצבה נהפכה ליער. הכנסתי פנימה דימויים מעודדים משירים ממלחמות קודמות; למשל המפרש הלבן מ״לו יהי״ של נעמי שמר. חיפשתי משהו באופק, ניסיתי להתעודד.

כשניסיתי למצוא שותף להקלטת השיר, עלה בראשי יותם חיים, המתופף הצעיר והמוכשר כל כך שנחטף מביתו בכפר עזה ונורה על ידי חיילי צה״ל חודשיים לאחר מכן. חיפשתי באינטרנט סרטונים שהוא העלה, מצאתי אוצר. נדהמתי מהאנרגיה שלו, ומכמה שמכות התוף העוצמתיות שלו הולמות את השיר. שילבתי את השניים יחד. אני מקווה שהוא היה אוהב את זה, הלוואי שיכולנו להופיע עם זה ביחד. השיר מוקדש לכל מי שסובל במלחמה האיומה הזאת.

"חלונות פתוחים" | אור אדרי

את השיר חיברנו יחד לכדי שיר מקטעי יומן של אורי רונן, תושב קיבוץ אור הנר שבעוטף עזה. השיר מתאר את התחושות הקשות שבאו בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, המחשבה על החברים שנפגעו ועל החיים שלו שניצלו, והקושי והפחד בלחזור למה שהיה ביתו לפני האסון.

"יש למי לספר" | עדי שחם

השיר נכתב בשבוע הראשון אחרי ה-7.10. באותה שבת נפל טיל 250 מטר מהבית שלי בפלורנטין בזמן שעמדתי בחדר המדרגות בבניין. בבוקר של יום ראשון, אחרי שבשבת בלילה ישנתי אצל חברה כי אין לי ממ"ד, הרגשתי שקמנו לחיים אחרים. הלכתי בשכונה לקנות אוכל והרגשתי את הדחיפות והפחד של כל מי שהיה סביבי, ראיתי אנשים שבכו, כולם מיהרו לחזור הביתה למרחב המוגן. עברתי ליד אתר הנחיתה של הטיל שהיה פעם בניין ועכשיו נשארה ממנו אפר שמוקף בסרט של המשטרה. הרגשתי שהחיים לא יחזרו לעולם להיות מה שהיו.

פחד ותיעוב ברחוב אברבנאל. לא חשבנו שככה זה ימשיך. צילום: אספיר איוביוב

מילות השיר מתארות את התחושה של הימים האלה, את החרדה ופחד המוות, את ההלם. נאחזתי במוכר, בפנים שלי שמשתקפות במראה, ברהיטים בבית, מה שיכולתי לראות ולגעת בו ולהיות בטוחה שהוא אמיתי. כמה שבועות אחרי, כשברקע עדיין מלחמה ואזעקות, פגשתי את עמרי אלעזרי באולפן שלו כדי לנגן קצת, עמרי הוא חבר טוב והמפיק של האלבום השלישי שלי. הוא השמיע לי קטע אינסטרומנטלי שהוא יצר באותם ימים כדי להישאר שפוי, ערכתי את אותו טקסט שכתבתי אחרי ה-7 באוקטובר ואילתרתי את השירה על המקום, אל תוך הקטע היפה שעמרי יצר. עמרי ניגן על כל הכלים בשיר והוא היה גמור פחות או יותר באותו יום, אח"כ הקלטנו גם את רותם בכר על חליל. על המיקס החלטנו לעבוד עם בן גולן, טכנאי מיקס ומפיק שפונה מקריית שמונה והאולפן שלו עבר לתל אביב.

"אבא לא ישן בלילות" | עמר גשן

כתבתי את השיר הזה קצת לפני ה-7.10. הוא בא לי כתגובה רגשית כשהכלבה שלי פאי נפטרה, והיה לשיר מהסוג שכותבים כתרפיה ומניחים בצד ושוכחים. שיר תמיד נושא בתוכו יותר ממה שנראה ברגע נתון, המשמעות שלו משתנה בהתחשב בכל כך הרבה גורמים – מי שומע אותו? איך הוא מרגיש? באיזה רגע ביום הוא מקשיב? מה הזיכרון מהפעם הראשונה שהוא שמע אותו? מה קורה בעולם באותו רגע? אחרי אירועי השביעי לאוקטובר מצאתי את עצמי מנגנת כל הזמן את "אבא לא ישן בלילות", השיר ההוא ששמתי בצד, ונפעמת מהמשמעות החדשה שהוא קיבל.

כשהגיעה הפנייה והרעיון ליצור פסקול תקופתי מסוג "מנגינות לשעת חירום 2", השיר הזה מיד קפץ לי לראש. חלק מהרעיון של הפרויקט הוא שיתופי פעולה עם אומנים מקו העימות, והבנתי שזו ההזדמנות שלי לשת"פ עם אחת הלהקות האהובות עליי – טריו גיטרות חשמליות אינסטרומנטלי בשם "זעפרן", אשר חבריו הם הילה מנור (סטונדנטית לאנימציה בספיר, גרה בקיבוץ דורות), נתן קיימן ונועם בר. שלחתי להילה את השיר. לא עבר הרבה זמן עד שזעפרן שלחו לי את העיבוד המיוחד שלהם, והקלטנו את העיבוד בשבת נעימה באולפני אנובה יחד עם המתופפת מאי סגל והבסיסט יוני מריאנר.

"אויב מבית"| יפעת בלסיאנו

"אויב מבית" נכתב על שינוי התודעה שאנו עוברים כחברה וכמדינה, על הישרדות מחשבתית בתוך מציאות שהשתנה לחלוטין, והניסיון להתעצב מחדש על מנת להצליח להכיל אותה. השיר נכתב והולחן בלילה אחד בחודש אפריל בסאבלט במצפה רמון, כחלק מתנועת הנדודים שפקדה רבים מאיתנו, אם מפונים או אם כאלה שמרגישים צורך לנוע ללא הפסקה מתוך התפרקות קולקטיבית של המושג "בית". בשיר מתארח נגן העוּד אור ברגר, מפונה מקיבוץ דן שבצפון הארץ. הכרנו כשהייתי מבקרת בקיבוץ בשנים האחרונות, בניגונים על שפת הנחל. את השיר הפיק תומר בן, תושב מצפה רמון, שהפיק יחד איתי את אלבום הסולו הראשון שלי שיצא בתחילת השנה, "מה עושים עם הידיים".

"היה לי פעם איש שאהבתי" | רננה נאמן

השיר נכתב בעקבות אבדן של אדם קרוב, ושואל לאן הולך אדם כשהוא הולך מאיתנו? האם לאבד מישהו, אומר ששכחנו היכן הוא? או אולי הוא באמת הלך לאיבוד, ומחכה שנמצא אותו, אי-שם. מתוך כאב וגעגוע גדול, הדוברת בשיר יוצאת למסע חיפוש בלתי-אפשרי למציאת אותו אדם אהוב, שהלך לאיבוד. ב-7 באוקטובר מילות השיר, שנכתבו רק כמה חודשים קודם לכן מתוך האבל האישי, קיבלו משמעות טרגית במיוחד. זעקת משפחות החטופים התרות אחר אהוביהן, הטעינה את השיר ברגש חדש – הכמיהה למציאת החטופים והחזרתם הביתה. להקלטות הצטרף הפסנתרן חנן גולדשמיד שמפונה מביתו במטולה. השילוב של חנן בשיר היה טבעי, וחיזק את הכמיהה בשיר לחזור הביתה – בית מוחשי או רגשי – שרבים מדי איבדו במלחמה.

להאזנה לאלבום בכל הפלטפורמות.
משתתפי האלבום יופיעו להשקתו ב-25.9 במועדון ההופעות המרץ 2. לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים