מנוחה נכונה
יערה שחורי רצתה להתגבר על הפוביה מאימוני כושר. הגורל הטוב זימן לה אחלה תירוץ להמשיך לפחד
יש סיפור קצר של מירנדה ג'ולי שאני אוהבת מאוד. זה סיפור על נבחרת שחייה. המספרת היא המאמנת והמתאמנים הם ארבעה זקנים ששוחים על רצפת המטבח שלה. מבחינתי, שחייה על גבי רצפת לינוליאום חומה – זאת אפשרות ריאלית הרבה יותר מאשר אימוני כושר. כשמדברים איתי על פילאטיס וזומבה, ומה לעשות, מדברים גם על דברים כאלה, אני מעמידה פנים. הרי לא כל אחד מוכרח לשמוע את וידויי "שלום אני יערה ואני מפחדת מכושר".
לפני כעשור נקלעתי למכון כושר ששמו היה צירוף לא סביר של שתי מלים באנגלית. לקראת השיעור הראשון גררתי מישהו, שנראה יותר בעניינים ממני, לקנות נעלי ספורט. הלכנו את כל הדרך מגילמן עד קניון רמת אביב כשהוא מביט בי בהשתאות ואילו אני נחושה למצוא נעליים ורודות. מאז, הנעליים נחות על קרקעית הארון. הוא מן הסתם הפך לד"ר לספרות קלאסית. ואני עדיין לא בכושר. ואילו הפעם, כמו מי שברח לשווא מצלו, נידונתי להיישיר מבט אל הפחד שלי מספורט. באותה מידה אפשר היה להפגיש אותי גם עם טפסי 106, אבל החלטתי לרצות את המערכת. מאמן הכושר נשמע אניגמטי למדי בשיחת הטלפון. בפה רפה הוא אמר שמטרתו שיהיה לי נעים. זה נשמע רע. החלטתי להנהן. ובשעה היעודה חיכיתי לו, מקווה לטוב. אף שהסיכויים לשחיית רצפות היו קלושים.
ואז מאמן הכושר הבריז לי. זה לא רעיון טוב להיעלם למישהי שמתכוונת לכתוב עליך טור. כתבתי פעם סיפור שלם רק כדי להפיל מישהו מהגג. אולי זאת לא הייתה פרוזה צרופה, אבל שני העמודים שתיארו את מותו חסר העידון היו מהמספקים ביותר שכתבתי בחיי. אבל במקום לאחל גורלות משונים למאמן הנעלם, נמלאתי שלווה. לפני בואו תקפו אותי שלל התסמינים שליוו אצלי כל שיעור התעמלות בתיכון. כפסע היה ביני ובין הקאת דם, והנה, אין צורך. תמו הסימפטומים, היקום דיבר אליי, ואני האזנתי. אפשר להמשיך לחיות מן הצוואר ומעלה.
ספרה האחרון של יערה שחורי, "שנות החלב", ראה אור בהוצאת כתר