הסודות של הסמים הפסיכדליים: גן עדן של עונג וגיהנום של סבל
הסמים הפסיכדלים הם כנראה החומרים הכי מוזרים ומשונים שהמין האנושי נתקל בהם, וסביבם רוחש מגוון רחב של מיתוסים על הטוב, הרע והמורכב שבהם. אחרי אלפי שנות שימוש דבר אחד ברור: אין לנו סיכוי להילחם בהם והגיע הזמן להבין אותם
במסגרת המסע השבוע שלנו בעקבות העובדות על החומרים משני התודעה שאנחנו או אתם צורכים, בטורים שהתפרסמו עד כה כמעט ולא הזכרנו בכלל את משפחת הסמים הכי מעניינת ומשונה: הפסיכדלים. ספציפית נתייחס הפעם רק לפסיכדלים הקלאסיים – LSD (אסיד), פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה), DMT (אחד החומרים הפעילים במשקה האיוואסקה וחומר בפני עצמו). אלו כנראה החומרים הכי מוזרים ומשונים שהמין האנושי נתקל בהם וטיפח סביבם מגוון רחב של מיתוסים – שהם גורמים לאנשים להשתגע, שהם מרפאים דיכאון, שהם גורמים להזיות, שהם מייצרים חוויות רוחניות, שהם מגבירים יצירתיות – וכמו תמיד, שום דבר אינו כה פשוט וחד-משמעי. ננסה לעשות קצת סדר בעניינים – על הטוב, הרע והמורכב.
הטוב: אמנות, רוחניות, בטיחות
הם בטוחים גופנית. הפסיכדלים הקלאסיים נחשבים לחומרים בטוחים ביותר מבחינה פיזית. כלומר, מעולם לא הוכח נזק גופני כתוצאה משימוש ב-LSD, DMT, או פסילוסיבין, גם במינונים גבוהים במיוחד. דוגמה קיצונית למדי: ישנו תיעוד של שצונה אנשים משנות השבעים שרצו לעשות קוקאין אבל התבלבלו ובטעות הסניפו שורות של LSD, מה שאומר שהם לקחו מינונים גבוהים פי 1000 ויותר מהמנה הבסיסית לאדם. אמנם כל השמונה הגיעו לחדר מיון באותו היום עם תופעות לוואי פיזיות מאוד לא נעימות, אך רובם שוחררו מבית החולים תוך 12 שעות ללא כל נזקים ארוכי טווח. לשם השוואה, צריכה של אלכוהול או אפילו קפאין במינון של פי 1000 מהמנה הבסיסית יוביל למוות בטוח. אפילו רק במינון של פי 50. עד היום, אין תיעוד למוות או כל פגיעה גופנית כתוצאה ישירה משימוש בפסיכדלים הקלאסיים.
פוטנציאל רב עבור מטפלים. לפני שה-LSD ברח מהמעבדה וגרם להיווצרותן של אחת מהתנועות החברתיות הגדולות של המאה ה-20 (ועוד כמה דברים), הוא הסתובב בפיפטיז-סיקסטיז בין פסיכיאטרים ברחבי העולם שמצאו בחומר פוטנציאל טיפולי רב. הפסיכיאטר סטניסלב גרוף אמר כי הערך של פסיכדלים בפסיכיאטריה דומה לערך של המיקרוסוקופ בביולוגיה והטלסקופ באסטרונומיה. לפני שהמחקר הופסק בחדות עם הפאניקה של שנות ה-70', נעשה מחקר רב על פסיכותרפיה בשילוב פסיכדלים לטיפול בדיכאון, התמכרויות, חרדות מוות, טראומה, ועוד. אחד המטופלים המפורסמים מאותה תקופה הוא הסופר וניצול השואה ק. צטניק, שעבר טיפול ב-LSD וטען שזה שינה את חייו לטובה. אחרי עשרות שנים שבהם המחקר בטיפול באמצעות פסיכדלים פסק לחלוטין, בעשור האחרון ישנה התעוררות מחודשת של מחקרים בתחום עם תוצאות מרשימות מאוד בטיפול בהפרעות נפשיות שונות.
פוטנציאל רב עבור אמנים, יוצרים, ומדענים. קצרה היריעה מלפרט את כל המוזיקאים, הציירים, והאמנים האחרים שהיצירה שלהם הושפעה מ-LSD או מפסיכדלים בכלל. לא מעט סלבריטאים אחרים מעידים שהם נתרמו רבות משימוש בפסיכדלים, כולל סטיב ג'ובס שאמר שחוויות ה-LSD שלו היו מהחשובות שהיו בחייו, והשפיעו רבות על האופן שבו הוא עיצב את המוצרים של אפל. זאת ועוד: ישנם גם זוכי פרס נובל שטוענים שלא היו יכולים לעשות זאת בלי LSD – כך למשל קארי מוליס, שזכה בפרס נובל בכימיה על המצאת תהליך ה-PCR (כן כן, אותו אחד שמשתמשים בו כיום גם לבדיקות קורונה). בשנת 2000 הוא פגש את אלברט הופמן, מגלה ה-LSD, והודה בפניו שלא היה ממציא את תהליך ה-PCR ללא ה-LSD.
פוטנציאל רב מבחינה רוחנית. ב-1962 נערך ניסוי באוניברסיטת הארוורד שמהלכו ניתן פסילוסיבין למספר מתנדבים שהשתתפו בדרשה בכנסיה לכבוד "יום שישי הטוב". כמעט כל המשתתפים בניסוי העידו כי חוו חוויה מיסטית-רוחנית משמעותית, וגם 25 שנים לאחר הניסוי כמעט כולם עדיין טוענים כי זו הייתה מהחוויות הרוחניות המשמעותיות בחייהם. לא מדובר בסיפור יוצא דופן, ואם בוחנים את הנושא לעומק רואים שלפסיכדלים הייתה השפעה עצומה על הרוחניות המערבית החדשה – רבים מהמתרגלים והמורים הבודהיסטיים במערב כיום, ג'ק קורנפילד למשל, הגיעו להתעניין בבודהיזם בעקבות חוויות LSD. ראם דאס, אחד המורים הרוחניים האמריקאים המפורסמים, החל להתעניין ברוחניות כתוצאה מחוויית פסילוסיבין. אלו רק דוגמאות בולטות. אנחנו חיים בחברה שמתוסכלת ועייפה מהדתות הממוסדות, אבל באותה מידה סובלת מחסך קשה במשמעות וחיבור בלתי אמצעי לעולם הרוח. לפסיכדלים יש פוטנציאל רב לשנות את המצב הזה לטובה.
הרע: שיגעון, דיכאון, התפלפות
התפלפויות? הפחד הכי גדול סביב פסיכדלים הוא, כמובן, להשתגע. כולנו שמענו סיפורים על אנשים שעשו פסיכדלים ומעולם לא חזרו מהטריפ שלהם, מה שנקרא בעגה המקצועית – נהיו פסיכוטיים. ישנם מחקרים שאומרים שאין קשר ישיר בין שימוש בפסיכדלים לפסיכוזה, אבל הקשר בין השניים עדיין לא לחלוטין ברור. כך למשל בכל המחקרים שנעשים כיום לטיפול באמצעות פסיכדלים לא מקבלים משתתפים שיש להם רקע משפחתי של מחלות נפש, מחשש שהפסיכדלים עשויים לגרום להתפרצות מוקדמת. הסיכוי "להשתגע" כתוצאה משימוש בפסיכדלים כנראה הרבה הרבה יותר נמוך ממה שניסו לשכנע אותנו, אבל הוא עדיין נמצא שם ואנחנו לא ממש מבינים את הגורמים שיכולים להגביר או לצמצם אותו. נקווה שככל שהמחקר ילך ויעמיק נוכל לקבל תשובות טובות יותר.
"טריפים רעים". עוד אחת מהסכנות המפורסמות עם פסיכדלים היא כמובן "הטריפ הרע", אותן חוויות קשות ומפחידות שאף אחד לא מייחל לאחרים. פסיכדלים יכולים להציף לתודעה טראומות מהעבר, לעורר את פחדינו העמוקים ביותר ולהפוך אותם למציאות בתוך החוויה הפסיכדלית, ולחילופין לעמת אותנו עם מקומות בתוכנו שאנחנו לא מוכנים להתעמת איתם. גם כאן חשוב להוסיף הסתייגות: חוויות קשות על פסיכדלים הן לא בהכרח חוויות רעות. החוויה יכולה בהחלט להרגיש כמו נפילה לשיגעון או לתהומות הגיהנום למשך שעות שמרגישות כמו נצח, אבל רבים מצרכני הפסיכדליה המנוסים מתייחסים דווקא לחוויות הקשות שהיו להם כמשמעותיות במיוחד עבורם בטווח הארוך. כמובן שהיכולת להפיק תועלת מחוויות כאלה אינה דבר מובן מאליו והיא תלויה במגוון גורמים כגון בגרות ואינטליגנציה רגשית, כלים מעולם הטיפול, מסגרת חברתית תומכת ומבינה ועוד.
אז להשתגע כנראה שלא, אבל… זה פחות מדובר, גם כי זה פחות מדיד וגם כי צרכני פסיכדליה לא אוהבים לדבר על השפעות שליליות של החומרים הללו, אבל בהחלט ישנן השפעות לא פשוטות על הנפש גם אם לא מתייחסים לשיגעון פסיכוטי כסכנה ריאלית. פסיכדלים הם משני תודעה עוצמתיים מאוד והחוויות הפסיכדליות יכולות לגרום לתופעות נפשיות בטווח הבינוני והארוך – ערעור של הזהות או של תפיסת המציאות, תקופות של מאניה או של דיכאון, חרדתיות מוגברת, יצירה של טראומות כתוצאה מחוויות קשות שלא עברו עיבוד מתאים. בדרך כלל מדובר בתופעות שחולפות לאורך זמן, אבל הן יכולות להיות מאוד לא נעימות ואפילו לפגוע בתפקוד, במיוחד אם הן לא מקבלות את העיבוד והטיפול שהן זקוקות לו.
לפעמים זה פשוט יותר מדי. חוויות פסיכדליות הן חוויות מאוד מאוד אינטנסיביות. תחת השפעה הן יכולות לפרק לחלוטין את תפיסת העצמי, לטשטש את הגבול בין הדימיון שלנו למציאות, לשלוח אותנו לגן עדן של עונג אינסופי או לגיהנום של סבל בלתי נתפס. עוד לפני כל המילים הגדולות על שיגעון והשפעות נפשיות, חוויות אינטנסיביות כאלה לא מתאימות לכולם. לא מעט אנשים הגיעו לפסיכדלים בחיפוש אחר סטלה קלילה ומצאו את עצמם בטריפ ששבר להם את כל מה שהם חשבו שהוא נכון. יש שיגידו שזה דבר טוב, יש שיגידו שזה דבר רע, אבל כך או כך זה משהו שחשוב לקחת בחשבון. לעשות טריפ זה לא כמו להוריד ראש של וויד ולא כמו לגמור בקבוק וודקה – זה משהו אחר לגמרי, לטוב ולרע.
המורכב: כתות, טעויות ותרבויות ילידיות
לא טלית שכולה תכלת: בזמן שפסיכיאטרים ברחבי העולם התפעלו מהפוטנציאל הרב שיש לפסיכדלים בהעמקת ההבנה של מעמקי הנפש האנושית וריפויה, אנשים אחרים בדקו שימושים אפשריים אחרים לפסיכדלים. ה-CIA למשל בחן את האפשרות להשתמש ב-LSD לשליטה מוחית או בעינויים. צבא ארה"ב חיפש דרכים להפוך פסיכדלים לסוג של נשק כימי בשדה הקרב. צ'רלס מנסון עשה שימוש ב-LSD כדי להקים כת ולשכנע את המאמינים שלו לצאת לרצוח אנשים חפים מפשע. פסיכדלים הם חומרים בעלי השפעה מורכבת ומרחיקת לכת, לטוב ולרע, שאנחנו עדיין לא ממש מבינים. אנחנו כמו ילדים שגילו צעצוע חדש ועדיין בודקים איך אפשר לשחק איתו. בדרך אנחנו כנראה עוד הולכים לטעות ולהפגע לא מעט.
סט וסטינג. סט וסטינג הם מונחים שהומצאו על ידי טימות'י לירי, המהפכן ונביא האסיד המפורסם, והם מתארים את שני הגורמים המשמעותיים ביותר שמשפיעים על אופיה של חוויה פסיכדלית – ה(מיינד)סט, כלומר הלך הרוח הפנימי של האדם שצורך את החומר, שכולל את מצב הרוח, הרגשות, דפוסי ההתנהגות והטראומות שלו; והסטינג, כלומר הסביבה הפיזית, החברתית, והתרבותית שבה הוא נמצא. משום שפסיכדלים הם חומרים שמגבירים את מה שכבר קיים בתודעה שלנו, תוכן החוויה יושפע מאינסוף גורמים בנפש שלנו ומהמפגש בינם לבין הסביבה החיצונית שלנו. לעשות טריפ אחרי שבוע מלא בסטרס יכול להפוך לסיוט שבו כל הסטרס מוגבר ואז מכה לפתע. לעשות טריפ כשיש טראומה לא מעובדת יכול להציף אותה לפני השטח, בין אם רוצים ובין אם לא. להיות בטריפ בסביבה שלא מרגישה לחלוטין בטוחה יכול להפוך את כל הטריפ לחוויה מאיימת ונטולת תחושת בטחון. הרגישות לסט והסטינג וההקפדה על סט וסטינג מתאימים היא אומנות עדינה שבדרך כלל משתמשים מגלים דרך ניסוי ובעיקר, למרבה הצער, הרבה טעייה.
פסיכדלים בתרבויות ילידיות. אמנם בתרבות שלנו הפסיכדלים נמצאים בתיבה שחורה של טאבו, אבל זה לא ככה בכל העולם. ישנן תרבויות בעלות מסורות ארוכות שנים של שימוש בפסיכדלים כמו איוואסקה, פטריות הזיה, סן פדרו ופיוטה. העובדה שפסיכדלים עדיין מהווים חלק מרכזי מחייהן הרוחניים של תרבויות שונות ברחבי העולם יכולה להגיד לנו משהו על תפקידם בחברה ועל בטיחות השימוש בהם, כמו גם לזמן עבורנו אפשרויות ללמוד מחכמתן של תרבויות שמצליחות לעשות בהם שימוש מטיב. עם זאת, אל לנו לשכוח את ההבדלים בינינו לבינם – הסט והסטינג שבו נצרכים פסיכדלים בתרבויות בעלות מסורות ארוכות שנים שונה לחלוטין משלנו. הם צורכים פסיכדלים בצורה טקסית ומקיימים מסורת בת אלפי שנים שהייתה שם לפניהם ותמשיך אחריהם, אנחנו עדיין ילדים שמשחקים בצעצוע חדש. אצלם מתקיימת מערכת יחסים ארוכת שנים עם החומר, בראש שלנו יש בעיקר הפחדות וסיפורי מעשיות שנועדו להרחיק אנשים מפסיכדלים. ההבדלים תהומיים.
זה לא משנה אם אתם בעדם או נגדם, הפופולריות של הפסיכדלים נמצאת בעליה מתמדת בעשורים האחרונים. הרנסנס במחקר הפסיכדלי המדעי עם כמות הולכת וגדלה של מחקרים בתחום, הדארקנט והטלגרם שהביאו לזמינות גבוהה מאי פעם של פסיכדלים וסמים בכלל, המון ספרים שמתפרסמים בנושא בשנים האחרונות, כמו "איך לשנות את דעתך" של מייקל פולן, וכמובן גם התקשורת מצמצמת את הפער דרך טורים כמו זה של עידו הרטוגזון בעיתון "הארץ" ועבדכם הנאמן כאן ב"טיים אאוט". ישנם כבר מקומות בארה"ב, כמו העיר דנוור, שאישרו מדיניות אי הפללה של חלק מהפסיכדלים. בעתיד הקרוב מאוד נצטרך לעשות החלטות מורכבות בתור חברה לגבי המקום של החומרים האלה בחיים שלנו – האם הם יהיו בגדר תרופות מרשם לאנשים שזקוקים להן? האם הם יהיו זמינים רק במסגרת ליווי מקצועי? האם יהיה צורך לעבור הכשרה ולהוציא רישיון כדי להשתמש בהם? הפסיכדלים הם חומרים עוצמתיים ובעלי פוטנציאל עצום להיטיב וגם לפגוע. חמישים השנים האחרונות הוכיחו שאין לנו שום סיכוי להלחם בהם. הגיע הזמן להבין אותם.