הטלוויזיה מצאה את הבאד גאי המושלם שלה: מקום העבודה שלכם

השנה היא 2025 והסדרה הכי חמה בטלוויזיה היא "ניתוק" – דרמת המד"ב האפלה של אפל TV, שמציגה לנו את הסיוט הגדול מכולם: לעבוד במשרד. כלומר כן, יש עוד אלמנטים דיסטופיים ומאיימים בסדרה, אבל ההתמקדות שלה במשרד אמריקאי משעמם מלא בשטיחים בצבע ירוק-קיא ואורות פלורסנט קשים הם החלק המשמעותי באמירה המורכבת ובתחושת האימה בה נמצאים המנותקים. אבל רגע, למה זה בעצם סיוט? כלומר אף אחד לא אוהב ללכת לעבודה, אבל ממתי הגיהינום הכי גדול – לפחות לפי הוליווד – הוא שיחות מטבחון משעממות ומחשב בתוך קיוביקל? האם זה פשוט בגלל שהאמריקאים המפונקים לא יודעים מה זה סבל אמיתי? האם זה כי מדובר בפחד קמאי של כל התסריטאים לסיים במשרד? ובכן, זה חלק מזה, אבל יש עוד כמה סיבות. 

>> כאן מתחילים שידורינו: הבית החדש של הרדיו בתל אביב נפתח לקהל

עבודה מסודרת בסביבה נוחה עם הטבות ובונוסים הייתה פעם חלק מהחלום האמריקאי. בשנות החמישים והשישים, תקופה שהסגנון הויזואלי שלה מהווה השפעה ברורה על "ניתוק", גבר שעוזב את משפחתו בבוקר עם חליפה ועניבה ליום במשרד היה מראה מלבב ומרגיע. בשנות השמונים סרטים כמו "וול סטריט" ו"סוד ההצלחה שלי" אמנם הציגו גרסאות אפלות יותר של עולם העסקים, אבל עדיין – ג'וב טוב ויציב במשרד היה משהו לשאוף אליו. ואז משהו השתנה בשנות התשעים, העשור של דור האיקס וערכים שבנויים על פקפוק בסמכות ו"לעזאזל עם הממסד". אבל זו גם תקופה של התפתחות טכנולוגיות, ועלייתם של חברות היי-טק בארצות הברית, ושתי המגמות המקבילות האלו התנגשו במסך הקולנוע בצמד סרטים שיוצאים ב-1999 "המטריקס", ו"מהומה במשרד". 

"המטריקס" הוא הסרט הזכור יותר מהשניים, אבל לאחר כמה סצנות מרכזיות בתחילתו הוא עוזב את המשרד והדימוי הברור ל"לצאת מהמטריקס" ומגבלות הקיוביקלס מובן בקלות. "מהומה במשרד" לעומת זאת, מתרחש כמעט כולו במשרד אמריקאי מכוער ומלא בחדרונים, ומייצג באופן מושלם את הלך הרוח של התקופה.

יצירתו של מייק ג'אדג', המוח מאחורי "ביוויס ובאטהד" ו"המלך היל", היתה קומדיה סרקסטית על עובדי משרד מתוסכלים שמנסים לנקום בממסד – גיבור הסרט הוא פיטר, המגולם על ידי רון ליווינגסטון מ"סקס והעיר הגדולה", שהוא בחור רגיל שמבין שמאז שהוא התחיל לעבוד בחברת ההיי-טק "איניטק", כל יום שעובר הוא היום הגרוע ביותר בחייו. הסרט מלא באבחנות מחוכמות על חיי המשרד: מבוסים מלוקקים, דרך מכונות צילום כושלות ועד מסיבות עוגה מאכזבות, ואפשר לראות בו הקדמה לקומדיות ההוליוודיות הריאליסטיות יותר שיבואו בעתיד מיוצרים כמו ג'אד אפאטאו. אבל המורשת הגדולה שלו באמת היא תיאור חיי המשרד כסבל סיזיפי מייאש. 

שנות התשעים היו גם העשור שהביא את הקומיקס "דילברט", על השעמום היומיומי של החיים במשרד, ואפילו גיבורים טלוויזיוניים נוצצים כמו צ'נדלר מ"חברים" עבדו בעבודות מייאשות שלאף אחד לא ברור בדיוק מה הן. אמריקה דיברה בקול ברור: נמאס לנו לעבוד במשרד! זה הניינטיז, אנחנו רוצים לבלות בבתי קפה ולהקשיב למוזיקת גראנז'! אך היצירה האולטימטיבית הגיעה דווקא מהצד השני של האגם, כשב-2001 התחילו לשדר את הגרסת ריקי ג'ארווייס של "המשרד", הגרסה המקורית שהציגה קיום עגום מלא בקירות אפרוריים של אנשים אומללים. ההצלחה הגדולה של התכנית בממלכה המאוחדת הובילה לגרסה האמריקאית, והכול עמד להשתנה שוב.

האמריקאים ניסו בפרקים הראשונים לשחזר את התחושה הבריטית של המשרד, אבל מהר מאוד הבינו שזה לא מביא מספיק צופים, וגם לא לגמרי מתאים לאופי של סטיב קארל. ופתאום המשרד שבו הדמויות שלנו הולכות אליו כל יום הפך הרבה יותר כיפי! כן, הבוס די מעצבן אבל הצבעים עזים יותר, יש מקום למצוא אהבה ויש מתיחות מצחיקות שאפשר לעשות על העובד המעצבן הזה לידך. סיטקומים אמריקאים חזרו למקום לעבודה והרימו את המורל, והמשרד הפסיק להיות מקום כל-כך מדכא – לפחות עד ש"ניתוק" הגיעה. טוב, זה לא בדיוק נכון, כי היו עוד כמה סדרות מוצלחות פחות או יותר שניסו להפוך ל"ניתוק" לפניה, אבל לא הצליחו. ראויה "תאגיד" המשובחת של קומדי סנטרל, שאין בה אלמנטים מדע-בדיוניים, אבל בהחלט מציגה את היום-יום המשרדי כגיהינום, ובהתאם, מצולמת באווירת סרט אימה (סדרה מעולה, אני ממליץ). 

מדוע קונספט המשרד ממשיך להוות ענן שחור מעל העולם המערבי? מחוץ לתחומי הסרטים והסדרות, העולם האמיתי בפוסט-קורונה ומלא בדיונים על כמה שעות באמת צריך לעבוד, כמה אנחנו משועבדים למערכת, איזון של חיים ועבודה וכו'. כל פרסומת שנייה באינסטגרם מציעה לכם הכנסה פסיבית שתאפשר לכם לעבוד מהבית ולנטוש את המשרד. האם באמת החלפנו עבודת פרך בעבודת מקלדת, או שהמין האנושי פשוט אוהב להתלונן? קשה לקבוע, אבל מה שבטוח הוא שעולם הבידור ימשיך לייצר סיוטים מהמשרד, מהסיבה הפשוטה שמדובר בדבר אוניברסלי: כמעט כל אדם היה צריך לעבוד במשרד, וכמעט כל אחד סבל שם. ואם מישהו מצליח לצאת מהמשרד ולקבל ג'וב כיוצר טלוויזיה או קולנוע, הוא יכתוב עוד סדרה או סרט על כמה הוא סבל לפני זה, תסמכו עלינו.