10 סיבות ש"משתגעים על מרי" הוא הרבה יותר מקומדיה עם שפיך בשיער
"משתגעים על מרי", שיחגוג בקרוב יומולדת 20, נחקק בזיכרון הקולקטיבי כקומדיה פרועה ותו לא. אך בחינה מחודשת של מה שהפך לסרט קאלט מגלה שהוא היה יותר מורכב מזה
"משתגעים על מרי", אחת הקומדיות הגדולות בכל הזמנים, תחגוג בחודש הבא יומולדת 20 – וזאת הזדמנות מעולה לחזור אליה ולבחון אותה ממרחק הזמן. הסרט, בכיכובם של קמרון דיאז, מאט דילון ובן סטילר, זכה לשבחים רבים בזמן אמת, גרף הצלחה מסחרית בקופות ואפילו דורג במקום ה-27 ברשימת הסרטים המצחיקים ביותר של כל הזמנים – אבל במבט לאחור הוא הרבה יותר משפיך בשיער.
החצי השני של הניינטיז התאפיין בקומדיות וולגריות ומטופשות, ו"משתגעים על מרי" בהחלט היה חלק מהמגמה. אך בעוד חלק מהסרטים הללו נהנים, לדוגמא, מפרסטיז' של פארודיה ("אוסטין פאוורס"), "משתגעים" מזוהה כקומדיה רומנטית די שטחית עם הומור שירותים (אך לא סיכנה את הכתר של "אמריקן פאי").
עוד כתבות מעניינות:
מדוע הקומדיה הרומנטית גוססת בקולנוע ומשגשגת בטלוויזיה?
איך הפכה איימי שומר מהבטחה ענקית לדודה מביכה?
קומדיה בפנים, פנטזיה בחוץ: המגמות המסתמנות בטלוויזיה
הנה תזכורת זריזה – טד הביישן מצליח איכשהו להשיג דייט עם מלכת הכיתה בלא פחות מאשר נשף הסיום. אך הכל מתחרבש אחרי שהוא מגיע לאסוף אותה, נכנס לשירותים, בטעות רוכס לעצמו את הרוכסן על האשכים – ומובל למיון. 13 שנים אחרי, תחושת ההחמצה לא מרפה והוא שוכר בלש פרטי שיאתר את מרי, אך כל הדמויות שנקשרות בה מתגלות כמתחזים שרק רוצים בקרבתה.
אבל ב"משתגעים על מרי" היה יותר מעלילה מטופשת: לצד סצנות אידיוטיות שנצרבו עמוק בזיכרון הקולקטיבי ובדיחות באמת מצחיקות, הסרט הזה עושה שימוש חכם בדמויות המשנה, משופע בדיאלוגים מעולים ואפילו לבדיחות הפרשות הגוף יש תפקיד חשוב. הנה 10 סיבות שהופכות אותו להרבה יותר ממה שזכרתם.
ביקורת חברתית במסווה של טפשת
הבימוי החכם של האחים פארלי (שתרמו לעולם גם את "טיפשים בלי הפסקה") מצליח לשזור ביקורת חברתית ברגעים מטופשים לכאורה – הישג לא רע לקומדיה שאפילו לא ניסתה למתג את עצמה כיותר מזה. קחו לדוגמא את הסצנה הזאת, שכולה ביקורת על עולם הפרסום, הקפיטליזם והשבויים שלו:
או הסצנה שבה פט החוקר לועג לטד הסטוקר, ששכר את שירותיו כדי לאתר את מרי: בסופו של דבר פט הופך לסטוקר בעצמו, לאמור – השיפוט הוא תכונה שמזמנת קארמה רעה וחיים תמיד מורכבים יותר ממה שנדמה.
הדיאלוגים
אין דבר גאוני בעלילת הסרט, שבסך הכל די תואם את ז'אנר קומדיות הקיץ הפרועות שנוטות להתפייד עם בוא הסתיו. מהסיבה הזאת כיף לגלות מחדש את הדיאלוגים, שחוץ מהעובדה שהם הפכו לקאלט שכל ילידי שנות ה-80 המאוחרות זוכרים לצטט עד היום, הם היו מצחיקים ונוגעים ללב. נגיד, טד על מרי: "לא האמנתי שהיא ידעה את שמי. כמה מחבריי הטובים ביותר לא הכירו אותו". או השיחה ביניהם שהלכה כך:
טד: את חושבת שאולי תרצי, לא יודע, לצאת לארוחה, את יודעת, להתעדכן בזמן שעבר?
מרי: זה לא מה שבדיוק עשינו?
טד: הו, אה…
מרי: אני צוחקת איתך, טד!
באגף המצחיקים נטו ישנה כמובן סוגיית הנקניקיה והשעועית (צ'ארלי לטד: "איך שמת את השעועית מעל לנקניקיה?"), והנאום של דום על רשימת המטלות לפני דייט גדול, שהיא בעצם משימה אחת ספציפית מאד: "לחנוק את התרנגולת", "להצליף בקוף", "להלקות את הדולפין" (אחרת "זה כמו לצאת עם אקדח טעון").
הבדיחות הגסות לא שם רק בשביל להצחיק
רוכסן שנסגר על האשכים, סצנת ה-"?Is That…Hair Gel" המפורסמת – "משתגעים" התהדר בבדיחות מזן פלוצים (שהיום היו נשלחות בבושת פנים לאגף השמרני של הקומדיות), אבל היה להן תפקיד חשוב: שיקוף אלמנט המבוכה האנושי, שהפך את הסצנות האלה מעוד דאחקה לרגע שפורט על לב הצופים.
התזמון
"משתגעים על מרי" הגיע לחיינו בסוף הניינטיז, טרום עידן הפוליטיקלי קורקט. השימוש המוגבר בפי.סי (לרוב כתוצאה מאי הבנת תפקידו החברתי) פגע אנושות בחופש היצירה – והסרט הזה מחזיר אותנו לזמן שבו היה אפשר לצחוק על הכל ועל כולם ואפילו לעקוץ את ניצני הפולטיקלי קורקט. הדיאלוג הזה, שמתרחש אחרי שפט מספר למרי שהוא ארכיטקט, ממחיש זאת היטב:
פט: האמת היא שזה רק עיסוק צדדי ביחס לתשוקה האמיתית שלי.
מרי: ומהי?
פט: אני עובד עם מפגרים.
מרי: זה לא קצת שגוי מבחינת הפוליטיקלי קורקט?
פט: כן, אולי, אבל לעזאזל, אף אחד לא יגיד לי עם מי אני יכול או לא יכול לעבוד.
דמויות המשנה
טאקר – שאינו אנגלי, אדריכל או נכה (אלא שליח פיצה אמריקאי העונה לשם נורם); ווגי הביזארי; מגדה הססגונית; הטרמפיסט ההזוי (שמתגלה, איך לא, כרוצח סדרתי); ואביה העצבני של מריה – מי שעושים את הסרט אלו דמויות המשנה המבריקות. כן, התהילה שמורה גם (קצת) לקמרון דיאז, אבל הכתר האמיתי מונח על ראשם של מי שנשארו מחוץ לפוסטר.
הזדהות עם הסטוקרים
אנחנו מודים, זה סעיף קצת מוזר. אבל תקשיבו: זאת לא חכמה להזדהות עם לוזרים, אבל למה זה קורה כשהם קריפים הזויים? גם לשם הצליח "משתגעים" לדחוף מורכבות רגשית ולצייר אישיות עגולה שלא מתיישבת בתבנית השטחית של הז'אנר, שלרוב לא טורח בכלל להשקיע באזור הזה של התסריט.
בן סטילר
זהו הסרט היחיד שבו סטילר לא מטרחן את כולם עם משחק מוגזם: הפעם הוא מגלם בחינניות את טד סטרומן המבויש, ורק בגלל זה שווה לסלוח לו על "זולנדר".
שבירת הנוסחה
התבנית של קומדיות רומנטיות מאד פשוטה ומכילה אלמנטים קבועים של חיזור, אהבה לא ממומשת, בעיה ופתרון שמגיע בצורת הפי אנד. "משתגעים" אמנם שימר את הקווים בכלליות, אבל הוא יותר חכם מזה: הוא מסקרן ומפתיע ומוזר ומעורר חמלה והזדהות במקומות לא צפויים ורומנטי וקורע מצחוק – ובכך מתחמק באלגנטיות (אוקיי, אולי זאת לא המילה הכי מתאימה לו) מהשבלונה החד ממדית.
התמימות
כשאת המסכים ממלאים היום עירום ואיברים כרותים, מדהים להיזכר באפקט שגררה סצנת הג'ל, שנחשבה אז לוולגרית ופרועה ביותר. העובדה שהיא הפכה לאחד הפריימים הכי זכירים – גם עבור כאלה שלא ראו את הסרט – מעוררת נוסטלגיה שמחממת את הלב הרבה מעבר לרגיל.
הפסקול המושלם
אפשר שיהיה ניינטיז שוב בבקשה? תודה.
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד