"נדיה – שם זמני" הוא סרט מפוספס ולא משכנע
הסרט עוקב אחר ערביה ממזרח ירושלים שמאמצת זהות יהודית - אבל כל פעולותיה ורצונותיה אינם משכנעים, ולא מייצרים תחושה של חיים אמיתיים
בעלילת סרטה הראשון כבמאית של העורכת הוותיקה טובה אשר, יש פוטנציאל מפוספס לדרמה טעונה על זהות אישית ופוליטית ועל הקשר בין אימהות לבנות. זה סיפורה של נדיה, ערביה ממזרח ירושלים שנוסעת לבריטניה בעקבות אהובה (למה? לא נדע), מאבדת אותו, וברצונה לחזור הביתה היא מאמצת זהות יהודית ומקימה משפחה בירושלים, מרחק קצר אך בלתי ניתן לגישור מבית אמה. כמאיה הישראלית היא מגיעה לאיזון בחייה עד שבחלוף 20 שנה עברה מתייצב בפניה.
החוויה של חיים בתחפושת, כשהקרובים לך ביותר אינם יודעים מי את, יכולה להיות פצצה רגשית, אבל כדי שזה יקרה אנחנו צריכים להאמין באמת של הדמויות. גם אם נדלג על העובדה שנקודת המוצא של הסרט אינה מבוססת כראוי, החלק האנגלי המניב את דרמת ההתקה של נדיה דל בפרטים ואינו מייצר תחושה של חיים אמיתיים. כל סצנה מקדמת את העלילה, והרגעים היחידים שאינם כאלה הם סמליים במופגן.
סיקוונס לדוגמה: אחרי שבעלה נעלם, חיתוך מעביר אותנו למכבסה שבה נדיה עובדת כעבור זמן לא מוגדר. מגיעה הזמנה למשלוח ונדיה יוצאת לחלק את הכביסה. את הדלת הראשונה בדרכה פותח ג'ון הרט בתפקיד האיש שיסדר לה זהות חדשה (היא נכנסת לדירתו ומשאירה ברחוב את עגלת הכביסה שהפכה לפתע ללא רלוונטית). הדלת השנייה היא של סטודיו למחול שנותן לה רעיון לקריירה הישראלית שלה. אין לקוחות אחרים בדרך, אין תחושה של זמן ומקום, רק קווים שמחברים נקודות.
אחר כך, בסטודיו שלה בישראל, יש סצנות ריקוד יפות, אבל מאיה לרגע אינה משכנעת כמי שהפכה למנהלת להקת המחול, ולא נראה שיש לה עניין כלשהו במה שהיא לכאורה עושה. כמותה גם הדמויות סביבה שטוחות ולא נושמות. נטע שפיגלמן מגישה הופעה עצורה התואמת את הסגנון המאופק של הסרט, אך מתחת לפני השטח לא קורה כלום. אולי שחקנית ערבייה הייתה מצליחה בעצם נוכחותה להעביר מעט יותר מהדרמה של החיים במסווה.
על מה הסרט?נדיה הערבייה ממזרח ירושלים חיה כיהודייה במערב העיר, עד שעברה מתייצב בפניה.
ללכת?לא. סרט נטול חיים.