חידושים נשיים לסרטי אקשן עושים עוול לפמיניזם

במקום לייצר מניפסטים קלילים ומעוררי השראה, ליהוק נשים בחידושים לסרטי אקשן נראית בעיקר כמו מניפולציה זולה

מתוך "נוכלות עם סגנון"
מתוך "נוכלות עם סגנון"
13 במאי 2019

ג'וזפין: "למה נשים מתאימות יותר לרמאות מגברים?".

לוני: "כי אנחנו רגילות לזייף את זה?".

ג'וזפין: "כי אף גבר לא יאמין שאישה חכמה ממנו… גברים תמיד ממעיטים בערכנו, ואת זה אנחנו מנצלות".

הדיאלוג הנ"ל לקוח מתוך הטריילר של "נוכלות עם סגנון", רימייק ל"נוכלים מסגנון" מ־1988, שעלה לאחרונה לאקרנים. על הסרט החדש (שלא הוקרן למבקרים) חתומים שלושת התסריטאים של המקור (חלקם מתים) ועוד אחת חדשה, שסביר להניח שהיא זו שתרמה את האבחנות הנ"ל.

השוואת התקצירים של הסרטים באתר הקולנוע IMDb מחדדת את הרושם. הסרט עם מייקל קיין כנוכל היוקרתי וסטיב מרטין כרמאי מדרג ב' מתואר כך: "שני נוכלים יריבים מהמרים מי מהם יצליח להוציא 50 אלף דולר מיורשת אמריקאית צעירה". הרימייק עם אן האתאוויי ורבל ווילסון מתואר אחרת: "שתי נוכלות מתאחדות להפיל את הגברים הנוכלים שפגעו בהן". כלומר, מערך השיווק שואף לייצר רושם שהרימייק הוא קומדיה פמיניסטית על אחוות נשים מוכשרות, ועל נקמתן בגברים האיומים, שאינם קורבנות תמימים, חס וחלילה.

לפני כשנה כתבתי כאן על התגובות הזועמות של טרולים אינטרנטיים לתופעה המתרחבת של רימייקים מהפכי המגדר, כמו "מכסחות השדים" ו"אושן 8". אין מקומי עם הטרולים, אבל יש בהחלט מקום להטיל ספק בתופעה, ולשאול אם היא באמת משיגה את יעדיה הפמיניסטיים המוצהרים. היעד העיקרי – לגרוף רווחים גבוהים – בינתיים לא הושג, מה שכמובן פוגם בכל שאר היעדים.

אפשר להחיל את השאלה גם על רימייקים מחליפי הצבע, כמו "מגנוליות מפלדה" עם צוות שחקניות שחורות, או הגרסה השחורה של המחזמר "אנני". רימייקים ללהיטי עבר הם כידוע דרך עצלנית ומקובלת לפתות את קהל קוני הכרטיסים, אך במקרה דנן הסרטים החדשים עשויים להשיג את התוצאה ההפוכה מזו שעליה הם מצהירים. כי הרימייקים, שהם מטבעם ז'אנר מדורדר, מאששים בעצם החיקוי את הנורמה הגברית הלבנה של הסרטים המקוריים, שזכו להצלחה הרבה יותר גדולה. אפשר לקשור את זה לתופעה החברתית המוכרת של מקצועות מוערכים, כמו הוראה, שהופכים לפחות נחשבים ומתגמלים כשהם עוברים לידי נשים ושחורים.

במקום לספר סיפורים מקוריים של נשים ושחורים, הקומדיות שהוזכרו למעלה מאלצות את גיבורותיהן לחיות מחדש סיפורים של גברים, וזה הופך אותן לסוג של קומדיות דראג, או בלאקפייס. כדי להצדיק את החילוף המגדרי, הסרטים תמיד מוטענים במסרים פמיניסטיים מאולצים שמתקנים לכאורה את הסקסיזם של המקור. "מכסחות השדים", למשל, הקדיש כמה דקות להטרדה מינית, אך הבהיר שזה לא באמת עובד הפוך. כשהבנות מתמוגגות למראה פקיד הקבלה בעל החזות של אל נורדי (כריס המסוורת') ומדברות אליו במשפטים עתירי רימוזים מיניים (שהוא לא קולט), אין תחושה של איום באוויר. הסצנה של ריאיון הקבלה נראית כמערכון מ"SNL", ובעצם כך היא מרוקנת את הנושא הכאוב מתוכן.

שלא לדבר על כך שהפמיניזם הכפוי דורש שהגיבורות יהיו תמיד חיוביות, מודלים לחיקוי. "אושן 8" הופך אפילו את הגניבה של יהלומים בשווי 150 מיליון דולר לעניין פמיניסטי – סגירה של פערי השכר.

ברגע מסוים סנדרה בולוק, בתפקיד אחותו של ג'ורג' קלוני מסרטי הבנים, אומרת: "איפשהו ילדה בת 8 שוכבת במיטתה וחולמת להפוך לפושעת. בואו נעשה את זה בשבילה". ומשום שכל הנשים טובות וערבות זו לזו, הן אף פעם לא נלחמות זו בזו, אלא רק בגברים. האחווה המעצימה הזאת מחלישה את הסרטים, גם כי ככה קשה יותר להצחיק.

אפשר כמובן ליצור סרטי אחווה נשית מקוריים. "ילדות רעות", "מסיבת רווקות" ואפילו "אלמנות", שנכתבו על ידי נשים, מציגים גיבורות יותר שלמות ומורכבות. ומעצם כך שהן לא עסוקות בלהיות גרסה משופרת לכאורה של גברים, נוצרות יריבויות גם בינן לבין עצמן.

הפוליטיקה הגזעית של רימייקים מחליפי צבע רדודה עוד יותר. בניגוד לרימייקים עם הנשים, הסרטים האלה אפילו לא מנסים להגיד משהו על ההוויה השחורה מעבר לכמה נדנודי ראש, והגיבורים הם לרוב השחורים הכי לבנים שיש. ג'יימי פוקס ב"אנני", למשל, מגלם מיליארדר שעשה את הונו מטלפונים ניידים, הסובל מג'רמופוביה (חרדה אקוטית מחיידקים).

"מה גברים רוצים" (2019), עם טראג'י פ' הנסון בנעליו של מל גיבסון, ניסה ללכת על היפוך כפול, ובכך רק הכפיל את מידת היתירות שלו. ב"מה נשים רוצות" של ננסי מאיירס (2000), כשהגיבור התחיל לשמוע את הרהוריהן הכמוסים של נשים, זה הפך אותו ממאצ'ו אגואיסט לגבר טוב וקשוב יותר; ואילו ברימייק של אדם שנקמן, כשהגיבורה השחורה שמתקשה להתקדם בעולם התאגידי מתחילה לשמוע את מחשבותיהם של הגברים, היא מגלה שהם לא מתייחסים אליה בכבוד – כאילו שהיא לא ידעה את זה קודם. היא אמנם נעזרת במה שהיא שומעת כדי לנצח אותם, אבל היא לא משתנה כאדם, כי כאישה שחורה ברימייק פמיניסטי (של קומדיה פמיניסטית מלכתחילה) אין לה מה ללמוד מבחינה ערכית. וכן, העובדה שהסרט בוים על ידי גבר לבן לא עזרה לחדד את נקודת המבט השחורה.

כאמור, כשנשים מגלמות תפקידים שנכתבו במקור לגברים זה אמור להעצים אותן. עם כל המסרים האופנתיים על כך שגברים צריכים למצוא בעצמם את הצד הנשי שלהם, המחשבה על היפוך הפוך, לעומת זאת, כמעט לא עולה על הדעת. ב־2016 אמנם התפרסמה ידיעה על תוכניות לרימייק של "ספלאש", עם צ'נינג טייטום בתפקיד בת הים שגילמה דאריל האנה, אבל בהוליווד עדיין עובדים על התסריט. נסו לחשוב על "נשים קטנות" עם ארבעה אחים, "צלילי המוזיקה" עם נזיר בתפקיד מריה, "תלמה ולואיז" עם שני הומואים שחורים או "לא סתם בלונדיני" עם כריס אוונס בתפקיד אל וודס, ותראו לאן זה לוקח אתכם.