בין מארוול לרפיח: מהמשחק החדש של מארוול ועד לסרט התיעודי שמרתיח את צה"ל - מתברר שהפסקנו לחוות יצירות לפני שאנחנו שופטים אותן. בזמן שפוליטיקאים, אלגוריתמים וערוצי חדשות גוזרים קופון על הזעם המוקדם שלנו, אנחנו מאבדים את הדבר הכי חשוב: החשיבה העצמאית
השבוע כולם התעסקו ביצירה אחת שעוררה זעם רב ברחבי הרשת. אני מדבר כמובן על המשחק Marvel's Wolverine, שיצא אחרי שנים של ציפייה למשחק בכיכובו של הקנדי הזועם עם הטפרים. אממה, עוד לפני שהוא יצא, המשחק צבר שנאה ברשתות. הסיבה לכך היתה כמה ביקורות שטענו כי המשחק עצמו די בינוני ומחזיק לשחקן את היד. בעקבות אותן ביקורות אפשר היה לראות שחקנים ברשת שמודיעים שביטלו את ההזמנה ותוקפים את המשחק עוד לפני ששיחקו בו. אני, לעומת זאת, שיחקתי בו, ואני יכול להגיד שהביקורות מוגזמות. מן הסתם יש בהן מן האמת, המשחק באמת עוזר לשחקן יותר ממה שצריך, אבל הוא גם כיפי, מהיר וקצבי וגורם לכם להרגיש כמו וולברין כמעט בכל חלק מהדרך. בסך הכל – אני נהנה.
>> אקס עיגול: דירגנו את כל ההופעות של וולברין אי פעם, כי למה לא
אני יכול לכתוב ביקורת גיימינג ולהסביר שזה לא משחק עולם פתוח כמו שאנשים רצו שהוא יהיה, ולהגיד שהעזרה לשחקן קיימת בקנה מידה קטן יותר מכפי שתואר, אבל האמת? זה לא מאוד משנה, כי גורל המשחק הזה כבר נקבע. הפעם מדובר במשחק שההשלכות שלו על חיינו לא משמעותיות, אבל אירועי השבוע האחרון גרמו לי לשאול – מה אם זה קורה ביצירות שמשפיעות על החיים שלנו? השבוע ראינו גם את זה עם היצירה השנייה שכולם דיברו עליה – הסרט הדוקומנטרי "נז"א" של יובל אברהם ורחל שור.
אם אתם חיים בקונכייה, הסרט "נז"א" מביא עדויות של 24 חיילים ואנשי מודיעין, שמעלות טענות לגבי המערכות העומדות מאחורי ההרג ברצועת עזה. מיותר לציין שכמו רבים מכם, גם אני לא צפיתי בסרט, ולכן אין לי דעה אמיתית ומגובשת לגבי הנטען בו. מה אני כן יודע? אני יודע שהסרט זכה לתהודה עולמית וקיבל כ-25 דקות של מחיאות כפיים בפסטיבל ונציה, אני יודע שהמידע שמגיע אלינו על הסרט הוא בדרך כלל מיד שנייה או שלישית, אני יודע גם שיובל אברהם הוא יוצר שנוי במחלוקת עוד מסרטו הקודם, "אין ארץ אחרת", ואני יודע שהוא ספג איומים בעקבות הסרט.
בעקבות הזכייה בפסטיבל ונציה החל השבוע שיח בלתי פוסק שבו רבים מגנים את הסרט – מבלי שראו ממנו דבר. ראינו גולשים רבים שמגיבים על הסערה סביב הסרט מקטעי דברים שראו בטריילר ובמהדורות החדשות, וראינו שוב את התופעה המבחילה של אמנים שמתיישרים עם הממשלה שהכי פגעה באמנים. ראינו גם ערוצי חדשות שהביעו יותר דעה על הסרט משדיווחו עליו. עם זאת, אני רוצה לשים רגע את הדגש על התגובה הכי חשובה – תגובת צה"ל. להלן מה שאני יודע.
ביום שני שלאחר הזכייה, דובר צה"ל ביקש מיוצרי הסרט לאפשר לנציגי הצבא לצפות בסרט המלא, כדי שיוכל להגיב עניינית לטענות. נשמע כמו תגובה הגיונית מגוף שספג הרבה מאוד ביקורת, לא? רק שבאותה נשימה דובר צה"ל גם אמר שמתוך הטענות העולות מהפרומו מדובר בטענות שקריות. שעה קלה לאחר הבקשה של תא"ל דפרין, הרמטכ"ל אייל זמיר הודיע כי קיים התייעצות שבה "עמד על כך שמדובר בניסיון מכוון לפגוע באופן ישיר בלגיטימיות של צה"ל ושל מדינת ישראל", ואף הוסיף: "על פי הפרסומים העולים עד כה, זהו אינו סרט ביקורת על צה"ל ואינו ניסיון לברר את האמת. הוא מבוסס על עלילות דם, עיוות מכוון של המציאות והאשמות שקריות וחמורות נגד חיילי צה"ל ומפקדיו".
אני מזכיר, אני לא יודע מה דעתי על הסרט. יכול להיות שמדובר באוסף של שקרים מתועבים, יכול להיות שזה מקבץ אמיתות כואבות, יכול להיות גם שילוב של השניים – אני לא יודע. אני כן חושב שמעבר לכך שזה קצת מביך שמערכת הביטחון הישראלית, שעמדה מאחורי מבצע הביפרים נגד חיזבאללה ועקבה במשך שנים אחר תנועות חמינאי, לא מצליחה לשים את ידה על עותק של הסרט, זו לא התגובה הטובה ביותר של צה"ל. אבל מה שמדאיג אפילו יותר מהתגובה של צה"ל הוא שהחברה הפסיקה להרגיש שהיא צריכה לצרוך יצירה לפני שהיא שופטת אותה. התשובה לשאלה "למה זה קורה?" מסתתרת בתוך הסיפור של וולברין.
הביקורות למשחק הגיעו בנקודת זמן קצת מוזרה עבור סוני. מדובר במשחק אקסקלוסיבי לפלייסטיישן 5, שיצא אחרי תקופה של זעם כלפי סוני, שהיתה מעורבת בכמה סערות בעולם הגיימינג – היו כמה כאלה בחודשים האחרונים, תשאלו את הצ'אט. אני לא אומר חלילה שמדובר בערוצי חדשות גיימינג שהבינו שהקהל גם ככה זועם על סוני והחליטו לעשות את מה שפופולרי, אני לא יודע. אני רק מניח כאן את העובדות, כי מהרגע שהביקורות יצרו נרטיב סביב המשחק, נוצר סביבו שוק שלם של תגובות, סרטונים, כתבות – וזעם. במהלך הקריירה שלי כעיתונאי למדתי שאם יש זעם – יש גם מי שינצל אותו לטובתו האישית. אז מי מרוויח מהזעם סביב "נז"א"?
יש רשימת מועמדים. בראש ובראשונה, יובל אברהם ורחל שור, ששמם מופיע כבר שבוע בכל אתר חדשות אפשרי. אחר כך הייתי שם את ראש הממשלה, שלטעמי מנצל כל ספין שלא קשור בכישלון שלו במלחמה או בענייניו המשפטיים, ובעצמו נכנס לסערה עם הבטחה לקדם שלילת אזרחות בגין השמצת חיילי צה"ל. אחרי זה תעשיית החדשות, שמרוויחה כותרות על כל פיפס ששומעים מאנשים שלא ראו את הסרט, וגם כמה פוליטיקאים מנסים לגרוף הון מהסערה, כשהדגש הוא על שר התרבות והספורט מיקי זוהר. כמעט כל שחקן בסיפור מרוויח משיח על סרט שהציבור הישראלי עדיין לא קיבל הזדמנות רחבה לראות. מי מפסיד? ובכן, האזרחים בעיקר.
האזרחים לא מפסידים רק מידע, הם מפסידים גם את היכולת להחליט בעצמם מה הם חושבים. זה הרי בדיוק מה שקרה עם וולברין – אנשים כבר ביצעו עבור השחקנים את השיפוט – וב"נז"א" זה חמור בהרבה, כי כבר מציעים לציבור מסקנה מוכנה מראש. צד אחד מקבל את הסרט כהוכחה לטענה לפשעי מלחמה בעזה, בעוד שהצד השני קובע באופן חד משמעי שכל הסרט הוא עלילת דם אחת גדולה. וכל זה קורה כשהציבור בישראל עדיין לא יכול פשוט לצפות בעצמו בסרט ולהגיד: "אוקיי, צפיתי בסרט. זה מה שאני חושב עליו".
יש ערך חדשותי לדיווחים על סרט ישראלי שמעורר ביקורת על ישראל וזכה בפרס בינלאומי לצד מחיאות כפיים ארוכות, אבל האירוע הנקודתי הזה יצא מפרופורציות והפך למפלצתי שלא לצורך. יש גם ערך לביקורת, בין אם מדובר בביקורת על משחק וידאו חדש ובין אם בביקורת על התנהלות צה"ל במלחמה. עם זאת, ביקורת לא אמורה להחליף את החשיבה העצמאית ולקבוע לנו ממה נהנה או למה נסכים, אלא לתת למי שצורך אותה כלים לשפוט בעצמו את היצירה שהיא מבקרת. כשאנחנו מאפשרים למערכת שלמה שמורכבת מגורמים שמתחרים ביניהם על התודעה שלנו לפרש עבורנו יצירה שאנחנו עדיין לא יכולים לראות בעצמנו בישראל, אנחנו מוותרים על החלק היחיד בתהליך שאמור להיות שלנו. כמו כן, אני לא מאמין שהצלחתי לשכנע את העורכים שלי לאפשר לי לכתוב טור אחד שבו אני מדבר גם על וולברין וגם על פשעי מלחמה ברצועת עזה, רק בשביל ההזדמנות לדבר עוד קצת על וולברין. כל הכבוד לי.