יש אותנו: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

בין אם נישאר משק ספרטני או נפרוץ החוצה, אפשר להיות גאים בקולנוע המקומי ויצירותיו. גם בנטפליקס כבר הבינו שיש מי שרוצה לצפות בקצת קולנוע ישראלי טוב, ומתחזקים רשימה קטנה-אך-נאה של סרטים ישראלים. ביקשנו ממבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב וחברי מערכת לנבור בארכיון, והם חזרו תשעה סרטים מקומיים נהדרים שתוכלו לשים ממש עכשיו בנטפליקס, ולהעביר קצת זמן עם תחושת גאווה מקומית. כולנו צריכים קצת מזה עכשיו.
>> טודו בום: הסדרה הבאה של יוצרי "אופוריה" תופק בברזיל, ובפורטוגזית

1. אפס ביחסי אנוש (2014)

קומדיית הצבא של טליה לביא כבר הפכה להרבה יותר מרק סרט, וכמעט בן רגע הפכה לקלאסיקה של קומדיה צבאית ישראלית. ההצגה המצליחה רק ביססה עוד יותר את המעמד האייקוני, וגם קומדיות טלוויזיוניות חבות לה בגדול על הסאטירה הצבאית המדויקת, לפחות של צה"ל מלפני עשרים שנה. מחנה שיזפון מעולם לא נראה יותר מייאש, והאבטלה הצבאית מעולם לא הרגישה מוחשית כל כך. 6 פרסי אופיר הציבו אותו בתור הקומדיה המדויקת לתקופתו, וגם בראי התקופה שלנו הביקורת הצהלית עדיין פוגעת.

מחולק לשלושה סיפורים המתרחשים במשרד השלישות הבסיסי, בו מכונת הגריסה היא הנשק הכי חשוב, הסרט מציג סיפור של חיילת שבוזה שרק חולמת על יומיות בקרייה (נלי תגר בתפקיד הפריצה האמיתי שלה), חיילת שבוזה ושחוקה שמוצאת את עצמה בסכנה (דאנה איבגי) והקצינה המורעלת שלהן שמתקשה להתמודד עם האחריות (שני קליין), בסרט שמציג נקודת מבט נשית על צה"ל, ושובר יותר מפרה קדושה אחת. כנראה הקומדיה הישראלית הכי משפיעה של שנות ה-2000.
לצפייה

2.קריוקי (2022)

סרטו הנוגע של משה רוזנטל הוא גרסה ייחודית ומעניינת לז'אנר סרטי השכנים, המספרים על זוגות בורגניים שחייהם נכנסו לשגרה נוחה אך עקרה, ומתוודעים לשכנים חדשים עם חיים סוערים שמוציאים אותם מהקיבעון, לטוב ולרע. בני הזוג מאיר (גבאי) וטובה (ריטה שוקרון, "אנשים כתומים") מתגוררים במגדל דירות בחולון. הוא מורה בשנת שבתון, לה יש בוטיק אופנה בקניון שלמרגלות הבניין, ונראה שפרט לפעם בשנה שהם נוסעים לרודוס הם לא יוצאים מהרדיוס המצומצם שלהם. מפגש עם איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), סוכן דוגמניות ממיאמי שזה עתה עבר להתגורר בפנטהאוז בבניין, טורף עבורם את הקלפים.

מעבר למפגש צמרת בין שני גדולי השחקנים, סרטו של רוזנטל גרף ארבעה פרסי אופיר (כאשר שניים הוענקו לבני הזוג על המסך) וחושף את הרגישות של הדמויות באותה המידה בה הוא משקיע בבחירות הבימוי. ההתפתחות בזוג ובנפרד עומדת במרכז, הסצנה בה גבאי מגיש גרסת קריוקי של "מה חשוב היום" של אבי טולדנו הפכה כמעט בן רגע לקלאסיקה מיידית של הקולנוע הישראלי.
לצפייה

3. המשגיחים (2012)

סרטו הקצבי והמבדר של מני יעיש (שגדל על סרטי אקשן של ואן-דאם) הוא אחד הדיוקנאות היותר מורכבים, משכנעים ומאתגרים של ישראליות שאיבדה את דרכה. יעיש מצא את האיזון הנכון ואת הטון המדויק (לפרקים קומי, לעתים דרמתי) לסיפור על שלושה חוזרים בתשובה מבת ים, שמינו את עצמם לשומרי ראשו של אלוהים. אבי (רועי אסף), קובי (גל פרידמן) ויניב (איציק גולן) מכריזים על עצמם כבר בסצנה הראשונה, כשהם מתנפלים על כמה צעירים שמשמיעים ברחוב מוזיקה רוסית בווליום אגרסיבי. ההתקפה מונעת גם על ידי שנאת זרים משולהבת ורוויית התלהבות קדמונית מהפגנת כוח אלימה.

אחרי שסגרו חשבון עם הרוסים הרעשניים, שלושת הבריונים הברסלבים גורמים נזק ל"חוטאים" נוספים, ומאיימים גם על מירי החילונית (רותם זיסמן כהן) שלבושה אינו תואם את הנורמות שלהם. נוכחותה המתריסה מבלבלת את חושיו של אבי, וגורמת לו לבחון את עצמו ואת מעשיו. מכאן מתפתחת דרמה זהירה ויפה של תיקון נפש, שבה משתתפים גם שני רבנים שמייצגים פנים פייסניות ומאוזנות יותר של היהדות. "המשגיחים" ניחן בתחושת אותנטיות חיונית וזורמת שעולה משפת הרחוב הציורית, מהדיאלוגים המדויקים, מההווי, ומהמשחק המשובח של כולם.
לצפייה

4. נודל (2007)

חוץ מגורי דובים, אין דבר מתוק יותר מילד סיני קטן. פועל יוצא מכך הוא שאין דבר יותר נוגע ללב מאשר ילד סיני קטן ועצוב. נודל הוא ילד שכזה, שאמו השאירה אותו לשעה אצל הדיילת מירי (מילי אביטל הנהדרת), ונעלמה. נוכחותו של הילד העזוב, שמזדקף בתקווה כל אימת שהטלפון מצלצל או שנשמעת דפיקה בדלת, מאלצת את מירי הכבויה (פעמיים אלמנת מלחמה) לעשות מעשה. היא, אחותה גילה (ענת וקסמן), חברותיהן וגם שני גברים שרמנטיים (אלון אבוטבול ויפתח קליין) מחפשים דרך להשיב את הבן לאמו האבודה. אה, ויש גם כלבלב חמוד שמתיידד עם נודל באופן מיידי, כמו שכלבים עושים.

התסריט מבקש מאיתנו לקבל סדרה של צירופי מקרים והנחות יסוד לא ממש משכנעות, כמו דמותו של מתי (קליין) שצץ מהשמיים, פשוטו כמשמעו, ומשמש ככלבויניק עלילתי שעוזר לפתור שלל בעיות. זאת גם לא הדרמה הקומית הראשונה על אישה שוויתרה על החיים עד שנפל עליה ילד שעורר בה רגשות רדומים, אבל איילת מנחמי ("שבע ברכות") היא במאית מצוינת. הזרימה של הסרט, הדינמיקה החיה בין השחקנים, והילד ממיס הלבבות משדרגים את התסריט, והתוצאה חמוצה מתוקה כמו שצריך.
לצפייה

5. ביקור התזמורת (2007)

סרטו של ערן קולירין, שזכה בשמונה פרסי אופיר ואף עובד למחזמר בברודוויי, מגולל מעשייה על תזמורת מצרית קטנה שמגיעה להופיע בישראל (גם אז זה לא היה מציאותי). עקב אי-הבנה בשדה התעופה, התזמורת מגיעה בטעות לעיירה בודדה בנגב וחבריה נאלצים להישאר שם עד למחרת היום. לא הרבה קורה במהלך הלילה, כשחברי התזמורת מתפזרים בין בתי התושבים – חלקם נופלים על ארוחת יום הולדת משפחתית, אחד מצטרף כגלגל חמישי לדייט כפול, ואחר נצמד לטלפון הציבורי, מחכה לשיחה מהשגרירות המצרית.

מדי התכלת מחדדים את זרותם של האורחים לעיירה המדברית. זה סרט קטן, אנושי וטבול בהומור דק, שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות של שנות השישים. דמותו של תאופיק, מפקד התזמורת המסור והסגור, המודע בכל נימי נפשו לתפקידו הייצוגי ותמיד מיישר את מדיו בלי משים, מגולמת להפליא על ידי ששון גבאי. מולו, רונית אלקבץ מגישה הופעה חמה, אגרסיבית משהו אך פגיעה כדיווה המקומית. הסצנות של השניים, כשהיא משליכה עצמה עליו והוא באיפוקו הזהיר פותח רק חרך קטן לעולמו, מאוד נוגעות ללב.
לצפייה

6. למלא את החלל (2012)

סרטה הראשון של רמה בורשטיין, שזכה בשבעה פרסי אופיר (בהם לסרט הטוב ביותר), נוצר מתוך העולם החרדי שהוא מתאר, והוא מקבל בהבנה את הכללים והחוקים שמסמנים את גבולותיו. במוקד הסרט סיפורה של שירה בת ה-18 (הדס ירון), המתגוררת עם משפחתה בלב תל אביב. שירה רוצה להיות בת טובה ולספק את רצונה של אמה (עירית שלג) שהיא תינשא ליוחאי (יפתח קליין) שהתאלמן מאחותה הבכורה אסתר. אבל היא רוצה גם לבחור לעצמה בעל כרצונה. כשאמה הוגה לראשונה את הרעיון למלא את החלל שהותירה אסתר באחותה הצעירה, גם יוחאי וגם שירה מגיבים בשלילה נחרצת.

מכאן והלאה הסרט מתאר היטב את ההתחבטויות והתהליכים הנפשיים הרגשיים שחווה שירה, ובהדרגה החלל מתמלא בערגה. הקונפליקט הקלאסי בין חובה לאהבה מקבל כאן טוויסט מעניין, האיפוק התרבותי מוסיף תבלין אפקטיבי של אהבה אסורה, והסרט מציף את החושים (גם באמצעות הצילום והתאורה המוקפדים). ירון מעצבת יפה את דמותה של שירה האמיצה, שנבהלת בעיקר מעצמה ומרצונותיה, ועל כך זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.
לצפייה

7. כנפיים שבורות (2002)

סרטו הראשון של ניר ברגמן הגיע בזמן אמת לקהל צופים רבים בישראל ובעולם למרות היותו דרמה קטנה וממש אינטימית על אובדן ומשפחה, והאימפקט הרגשי שלה נשאר כשהיה לפני כמעט שניים וחצי עשורים. בישראל של אחרי רצח רבין, המשפחה השבורה ונעדרת דמות האב שרק מנסה לעמוד על הרגליים הרגיש כמו מטאפורה מדויק למצבנו דאז, ובמידה מסוימת, מאוד רלוונטי גם כיום.

דפנה (אורלי זילברשץ, שזכתה בפרס אופיר על התפקיד) מנסה להחזיק את הראש מעל המים עם ארבעה ילדים לאחר מותו המפתיע של האב. תוך כדי משמרות ארוכות כאחות מיילדת, היא מתמודדת עם ילדה שמסרבת לחזור לגן, בן שבודק גבולות, מתבגר שצולל לניהליזם ובת בכורה שמתקשה לנהל את הליהטוט בין חייה האישיים ושאיפותיה למשקל המשפחה. כשאחד מבני המשפחה נקלע לסכנה, מתגלה דווקא החיבור המיוחד בין כל השאר. יצירת ביכורים מחייבת, ואחת שנכנסה מיד למעמד סרט חובה לישראלים.
לצפייה

8. עג'מי (2009)

כמה סיפורים מסתבכים זה בזה בשכונה היפואית בסרטם של ירון שני וסכנדר קובטי, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. בגלל משהו שעשה בן דודו, חייו של עומאר המוסלמי מאוימים על ידי חמולה מבאר שבע. טעות בזיהוי, שגורמת לרציחתו של צעיר אחר, מספקת לו הארכת זמן, אך כדי לקבל פטור ממוות עליו לשלם כופר בסכום מופקע. הנער מאלק מגיע משכם לעבוד במסעדה של אבו אליאס הנוצרי. גם הוא זקוק לבוכטה כדי לממן לאימו החולה טיפול רפואי בישראל. שניהם מסתבכים עם השוטר היהודי דנדו (ערן נעים מ"עיניים שלי"), איש משפחה חם שאחיו החייל נעדר זה זמן רב.

הפרקים הראשונים מתארים את סיפוריהם של שלושה מהגיבורים באופן פחות או יותר כרונולוגי אך מלא פערים, שמייצרים רשמים מסוימים, לפעמים מטעים, לגבי הדמויות והאירועים. הפרקים האחרונים חוזרים לנקודות זמן מוקדמות יותר, מספקים תשובות מטלטלות לשאלות מטרידות, ומשנים רשמים – לעתים עד כדי היפוך מלא. יש כאן שילוב יוצא דופן של חומרים ריאליסטיים קשים שנשאלו מהמציאות, ומבנה פורמליסטי של פסיפס זמנים עתיר פערים, שמשחק עם הציפיות של הצופים ומייצר רצף של תגובות משתנות. זה סרט אלים ומסעיר, המאייר מטאפורה נוקבת של סיר הלחץ החברתי-פוליטי בישראל.
לצפייה

9. לעבור את הקיר (2016)

מיכל (נועה קולר הנפלאה עד מאוד) חזרה בתשובה והתקרבה לחסידות ברסלב. חודש לפני מועד נישואיה, בעודם בוחנים את המנות באולם השמחות של שימי (עמוס תמם), החתן המיועד חוזר בו. מיכל מחליטה להשליך את יהבה על אלוהים שימצא לה חתן עד המועד שכבר נקבע, ולא מבטלת את הזמנת האולם. הקומדיה הרומנטית היא במהותה ז'אנר אמוני, שמעודד אותנו להאמין שישנו "האחד" שהשגחה עליונה כלשהי תדאג להביאו אל פתחה של הגיבורה. בהכניסה את האמונה באלוהים למשוואה, רמה בורשטיין ("למלא את החלל") בעצם חושפת את שורשי הז'אנר ותוך כדי כך ממציאה אותו מחדש.

כמו באינספור קומדיות רומנטיות מטופשות, היא רקחה תבנית עלילתית בלתי מסתברת אך מילאה אותה בתוכן אנושי עשיר ובכמיהה רוטטת לאהבה. התסריט הוא מלאכת מחשבת של אפיונים מדויקים, דיאלוגים זוהרים ובנייה נבונה של מהלכים דרמתיים וקומיים מפתיעים. בתוך המסגרת של פנטזיה רומנטית, בורשטיין מייצרת דרגות שונות של פנטזיה, ובאמצעותן בוחנת את אמונתה של הגיבורה באופן שנון ונוגע ללב. זה מעשה קסמים קולנועי שמצליח לבלבל אותנו בדרך אל הסוף המושלם, והוא מרחיב לבבות – גם את האתאיסטים שבהם. בבית ליסין עיבדו את הסרט למחזמר מצליח. המקור הרבה יותר טוב.
לצפייה