שובו של המלך: המנה הכי טובה בתל אביב חזרה לעצמה, ולא תאמינו איפה

אני לא רוצה חלילה להשוויץ, אבל בתור עיתונאית אוכל זכיתי בימי לאכול לא מעט ארוחות נהדרות. חלקן היו במסעדות עלית, חלקן בדוכני אוכל קטנים, כולן היו בנותי. אבל אין הרבה מנות באמת בלתי נשכחות שהותירו חותם ממשי בלב ובראש. היום טעמתי אחת כזו, ללא הגזמות. את הביס הראשון של מנת האיסנקדר החדשה ב"ניבו" לא אשכח לעולם: מופת של מרקמים שמשתלבים נהדר זה בזה, טעמים עזים אך רכים ונחמה שאין כמותה. בקיצר, האיסקנדר חזר – ובענק.

>> רק היום (ומחר): השווארמה של גרטי פוגשת את יובל בן נריה

"ניבו גריל", הבית הטרי של האיסקנדר הקסום, נפתח בשכונת פלורנטין לפני כשנה על ידי ג'אן אולגון, שייסד ביחד עם אביו קיה את מסעדת הדונר הטורקי האייקונית מוטאפק, לפני כמעט עשור. מאז התגלגל לא מעט בשר על העמוד, ולפני כשנתיים האב ובנו הותירו את מוטאפק בידיים אחרות, גם הן טורקיות. כאשר האב שב למולדת, ג'אן פתח לבדו את "ניבו גריל", לפני שנה בדיוק, והחל להגיש משם קבב לתפארת, חזה עוף, סטייק פרגית ואנטריקוט. ועם כל הכבוד לבשרים הבאמת טעימים האלו, הייתה שאלה אחת שהלקוחות הפוקדים את ניבו לא הפסיקו לשאול: "יש איסקנדר?".

נזכיר לטובת אלו מכם שלא שפר עליהם מזלם, וטרם טעמו ממנת הפלא – איקנדר היא מנת מלכים, לפחות בהרגשה, שמורכבת מפרוסות דקות ושמנוניות של דונר מבשר עגל וטלה, המוגשות עם חמאה, רוטב עגבניות (עם עוד חמאה), חתיכות לחם שסופג את כל הרטבים בתחתית, יוגורט בלקני עשיר ומספר ירקות צלויים. איזה זה כל כך טעים? רק אלוהים יודע. התשובה טמונה כנראה בתשובה באיכות הבשר, ובכמות החמאה.

אם כן, לאחר שמספיק אנשים שאלו (גם מבקר האוכל רחוב שלנו,שקרא לו לחזור בביקורת האחרונה על מוטפאק) ומספיק זמן עבר, אולגון לבסוף נענה למשימה, וחזר להכין איסקנדר. "הסוד הוא ברוטב", אומר לנו אולגון, "שמבוסס ברובו על עגבניות טריות, ולא על רסק. אני חושב שהצלחנו אפילו לשדרג את המנה, כי אנחנו עושים הפעם את היוגורט בעצמנו. הוא טרי, קרמי ועשיר". ובכן, אין מה לומר, כי אם לא הבנתם זאת עד כה, התאהבנו עד כלות.

זכרתי בעונג את האיסקנדר המקורי שאכלתי במוטפאק, ובכל זאת, הביס הפעם התעלה על הזיכרון ההוא. כל אלמנט במנה מוצדק, משילוב בין החמאה לעגבניות שיוצרת אלכימיה היסטרית, דרך הבשר עצמו שמהווה שילוב מדויק בין עגל וטלה, עד לפיסות הלחם (שמבוססות על פרנה שאופים במקום) וכמובן היוגורט הסמיך והמשגע בהכנה ביתית – זו מנה הרמונית ברמות, שכל ביס ממנה טעים עד לרמת בכי.

גודל המנה נדיב בהחלט, ובתכלס אם לא היה לנו כל כך טעים, כנראה שהיינו משאירים עוד כמה ביסים בצלחת – אבל פשוט לא יכולנו. המחיר לא נמוך, 80 ש"ח, אבל לא מדובר במנה שאוכלים כל יום, וההשקעה בהחלט ניכרת. המנה, אגב, מוצעת בשלב זה לישיבה במקום בלבד. כי בשביל דברים טובים באמת לא מספיק להזיז אצבע בוולט. ותאמינו לנו, היא שווה כל שקל, וכל מרחק. כמה טוב שהאיסקנדר המקורי חזר, והוא אפילו טוב יותר מתמיד.
ניבו גריל בר, ויטל 2. ימים א'-ה', 11:00-20:00