נקודות שבירה בדרך

מדי יום ביומו, היה יושב שמלצר הזקן תחת עץ הדקל הגבוה ביותר באוניברסיטה. מי שהכיר אותו, ידע שהוא תמיד ייתן מענה ישיר לכל שאלה או כל ויכוח שנוצר בין כמה אנשים. יום אחד, בעודו יושב ליד העץ, הגיעו כמה סטודנטים להיסטוריה והתיישבו סביב. "יש לנו שאלה", אמר מישהו מהנוכחים, "בתור אחד שכאן כבר שנים, תוכל להציע לנו איך לעבור רגעים שבהם התואר נראה לא נחוץ בעליל?". שמלצר חייך, הסתכל על ההיסטוריונים לעתיד וכשהחל לשאת דבריו, ראה כי כבר התגודדו סביבו יותר מעשרים אנשים. כולם התקרבו, כולם היו קשובים ורק אחד דאג להוציא עט ולכתוב את הדברים:

כשבוע לפני שנת הלימודים השנייה של התואר הראשון שלי, החלטתי  לעזוב את האוניברסיטה. "תהיה שגריר", היה המשפט הבולט ביותר בעלון הפקולטה למדעי המדינה, "תסתובב בכל העולם", נכתב באותיות קטנות תחתיו, אבל למען האמת – כבר ברגע ההרשמה כל אלה החלו להרגיש קצת כמו הבטחות שווא. במהלך השנה הראשונה, סעיף השגריר נראה כמו קרב הישרדות בין מאות הסטודנטים בבניין, הטיולים מסביב לעולם היו קרובים – אבל רק אם אני אשלם על הוצאות הנסיעה – ודווקא הקולות שטענו כי התואר הראשון טוב בעיקר למגירה, וכי בשביל לקבל תפקיד משמעותי במשרד החוץ צריך קצת יכולת והרבה פרוטקציה, הם אלה שתפסו את התפקיד המרכזי על הבמה.

כן, כמו שניחשתם, כשבוע לפני השנה השנייה שלי, הגיעה נקודת השבירה הראשונה, ויומיים לאחר מכן כבר הלכתי למזכירות וחתמתי על טופס שנקרא אז "אישור הפסקת לימודייך". לאחר החתימה הרגשתי על גג העולם ומאושר מנשוא על הצעד. עליתי על האוטובוס בדרך למושב שבו התגוררתי, ולידי באוטובוס ישב צעיר שנראה עירוני. העירוני החזיק בידו האחת מחברת ובידו השנייה עט סגול. "מה אתה כותב?" שאלתי אותו בביישנות, והוא סיפר לי על כתבה שהוא מכין לעיתון האוניברסיטה ועוסקת באחד מאנשי הרפת במושב, יוצא פלמ"ח לשעבר. "אני יודע הכל על המושב", אמרתי, "אשמח לעזור". הוא שמח, גם אני, ואחרי יום שלם של הסנפת ריחות המשק הנפלאים שכמעט שברו את הצעיר, הוא הציע לי להצטרף לישיבת מערכת העיתון הבאה – שמא עולם העיתונות יהיה לי לעניין.

הישיבה התקיימה חמישה ימים לאחר הסיבוב במושב, ביום הראשון לפתיחת שנת הלימודים. כשהגעתי לבניין, קיבלו אותי בברכה שני אנשים. הראשון היה עורך העיתון, שכיאה לשנות ה- 70, היה בעל שיער ארוך ופרצוף מזוקן, והשני, סגנו, שנראה בדיוק אותו הדבר. "אני בדיוק מתכונן לריצה 100 ק"מ ביום שבת בטבריה", אמר העורך לסגנו. האחרון הגיב ב"וואלה", כאילו היה זה דבר שבשגרה, אך פנה לעברי והבהיר: "100 ק"מ בפעם אחת, בלי הפסקה".

המום מהעובדה שיש אנשים שאשכרה רצים 100 ק"מ, ועוד בפעם אחת, שאלתי את העורך: "איך אתה לא מתעייף בריצה כל כך ארוכה?". העורך הביט בסגנו, ואז פנה לעברי ואמר: "ברור שאני מתעייף, אך כל אחד שרץ ריצות ארוכות יודע שבדרך קיימות מספר נקודות שבירה. החיסרון בנקודות הללו הוא שאתה לא יודע מתי הן תגענה ולמשך כמה זמן יימשכו, אך היופי בעניין מגיע כשהן עוברות, ואתה יכול להמשיך עוד זמן מה בניחותא ואפילו ליהנות מן הריצה".

שכנע אותי המנוול, ויום לאחר מכן חזרתי לבניין למדעי החברה, וחמש שנים לאחר מכן סיימתי תואר שני עם אופציה להתחיל הסמכה אצל אחד האנשים המוכרים שכיהנו אז במשרד החוץ, במשרה ממש בכירה. לא הלכתי. הפעם לא בגלל נקודת שבירה, אלא בגלל שמצאתי את הייעוד שלי בחיים, שחיכה לי ממש מתחת לאף.

אומרים שדברים טובים קורים במקריות. אומרים שאתה אף פעם לא יודע מתי תסובב את הידית הנכונה שתפתח לך את הדלת לעולם. אם תחשבו על זה, יש בזה משהו: כולנו מתכננים תוכניות, שזה דבר נהדר, אך כמה מאיתנו פתוחים להקשיב להצעות ולדברי חוכמה מאלו שנמצאים ממש כאן לידנו, אנשים שלעיתים לא החלפנו איתם אף לא משפט אחד?

כל מי שישב באותה הפסקה, התבאס למראה השעון שבישר את שעת חזרתם לכיתה, "רגע, אז מה הייעוד שלך היה?", "זה קשור לזה שקוראים לך שמלצר הזקן?", זעקו קריאות רבות מן הקהל. שמלצר נעמד, הביט בחבר'ה שכבר היו במצב חזרה מההפסקה, ואמר: לכל שאלה יש תשובה, ולכל תשובה יש את הזמן המתאים בשבילה. ואסיים שוב בטיפ קטן: דברים טובים קורים במקריות, אבל גם את המקריות הזאת צריך לייצר. אני קורא לתאוריה הזאת: אפקט הפרפר של הזמן. תנופפו היום בכנף, ותראו שאי שם בעתיד, דלת כלשהי תיפתח.