נקודת האל חזור: "לפעמים ההורים לוקחים ילד אחד כקורבן של משהו"

לרגל יום הזיכרון לקורבנות האלימות כלפי נשים, תיאטרון הסמטה מגיש את ההצגה "נקודת האל-חזור", שעוסקת בבנייה של אלימות בתוך המשפחה. בימאית ההצגה יעל פינקלשטיין ישבה עם השחקן יוסי רחמני לשיחה קצרה וכאובה על אלימות בתוך המשפחה
ב-2.2 יצוין יום הזיכרון לקורבנות האלימות כלפי נשים. באותו היום תעלה בתיאטרון הסמטה ההצגה ״נקודת האל-חזור", שעוסקת בנושא ונותנת הצצה גם לזווית של האישה הנפגעת, וגם לזווית של הגבר הפוגע. הבמאית והמחזאית יעל פינקלשטיין התיישבה לשיחה עם השחקן יוסי רחמני כדי לחלוק אחד עם השניה את החוויות האישיות שלהם מהילדות, בניסיון להסביר למה אסור להפסיק לדבר על התופעה האיומה.
>> וורקינג קלאס הירו: בואו לראות אנשים אחרים עובדים בתל אביב
רחמני: בבית שלי המקור לאלימות היה דווקא מאמא, לכן אני אומר שאלימות במשפחה זה לא עניין של מגדר. כשהייתי קטן זה לא היה יוצא דופן שילד מקבל פליק, אבל אמא שלי ראתה במכות כלי חינוכי ואפקטיבי, ואני קיבלתי ממנה מנה גדושה. הייתה גם אלימות נפשית. היא היתה אומרת לי, למשל, שימסרו אותי, שהיא תיתן אותי למוכר ברחוב. ופחדתי, חוויתי נטישה. היא לא נתנה לי להרגיש שווה או אהוב, ותמיד האשימה אותי – זו הייתה הדרך שלה להצדיק את הדברים שהיא עשתה לי. לא נכנסתי לה למשבצת הנכונה, היא רצתה ברוש ואני הייתי עץ זית. למרות שאני חייב להגיד שהיא הייתה אמא מאוד מסורה ודואגת. אבא לעומתה מאוד אהב אותי, לפעמים הוא היה מנסה להגן עלי. אבל בגלל זה הוא היה חלש בעיני, כי לא הייתה לו סמכות – הוא לא הרביץ. היא הייתה האוטוריטה בבית. בגיל 17 אמרתי לאבא שלי שעדיף לו להפסיק לסבול, שיעזוב ויתחיל חיים חדשים, אבל הוא היה מהאנשים האלה שלא מפרקים מסגרת.

פינקלשטיין: לצערי גם אני מחוברת מאוד לנושא. אצלי בבית ההורים לא הסתדרו, ואפשר להגיד שהייתה אלימות נפשית ביניהם, ואנחנו היינו באמצע. הם צעקו אחד על השני, ואחר כך היו שתיקות, בכי וגם צלחות שהתרסקו. אמא סבלה מאוד, ובסוף היא השאירה לאבא את הילדים, ועזבה את הבית. כעסנו עליה בגלל זה, ואז אחרי שבועיים היא פתאום נפטרה. הסתבר שהייתה לה לוקמיה חריפה שאף אחד לא גילה. מתוך הפצע הזה אני יוצרת. העליתי את הסיפור שלהם לבמה בהצגה "בית קטן, מי יודע?" – סיפור שהתחיל באהבה גדולה ואחר כך התפרק ונגמר באסון. נתתי לאמא את הקול שלא היה לה. זו הייתה הדרך שלי לבקש ממנה סליחה, שלא ידענו, שלא היינו שם בשבילה.
רחמני: אני כל הזמן מסתובב עם המחשבה "מה אני עושה עם כל מה שקרה לי". אף אחד לא שמע את הילד הזה ולא שמר עליו, גם לא לימדו אותו לשמור על עצמו. אני מרגיש שאני צריך לספר את זה. דיברתי על זה עם אמא שלי לפני שהיא נפטרה, אמרתי לה "אין שום מעשה שילד יכול לעשות שמצדיק את המכות שאת נתת לי". ואז היא ביקשה סליחה. אחר כך הבנתי את חווית התסכול שלה בתוך הבית, אולי היא לא כל-כך אהבה את אבא שלי, אולי הם לא התחברו. לפעמים ההורים לוקחים ילד אחד כקורבן של משהו. אני חושב שבסוף היא הבינה שהיא פשוט לא ידעה מה לעשות איתי, לפעמים האלימות היא פשוט תסכול.
פינקלשטיין: נראה שזה מעסיק את שנינו לאורך כל חיינו, וגם ביצירות שלנו. מה קורה שם ולמה זה קורה? איך אפשר להבין שאנחנו נמצאים בתוך אהבה חולה, איך מזהים את הסימנים, איך לזהות אלימות לפני שהיא קורית. אני מרגישה שההצגה שלנו מתעסקת בבנייה של האלימות, ולאו דווקא ברגע האלימות עצמו. איך אלימות נפשית יכולה להפוך לאלימות פיזית, כמה זה מסוכן ויכול לקרות לכל אחד מאיתנו. בהצגה יש גם את הסיפור של הגברים, ועולות שאלות בנוגע לשיקום – האם חרטה זה מספיק? האם כל אחד יכול להיות משוקם?
ההצגה "נקודת האל-חזור" עוסקת ברווית, עובדת סוציאלית בכלא, שמלווה צמד אסירים שנכלאו בהאשמת אלימות כלפי נשותיהן. ההצגה תתקיים ב-2.2, וגם ב-20.3 בתיאטרון הסמטה (מזל דגים 8). לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים