ההופעה של אנט בנינג ב"נשות המאה ה-20" מפעימה
לבנינג הגיע לזכות באוסקר, וגם שאר השחקנים בסרט הרגיש הזה מרשימים ביותר: אל פנינג היא פלא, גרטה גרוויג נותנת את הופעתה הבוגרת ביותר ובילי קרודפ מבריק
"נשות המאה ה-20" הוא שיר הלל לאנט בנינג, שמקבלת כאן הזדמנות להפגין את תבונתה הרבה כשחקנית, ומגישה הופעה פקחית, מרובדת וכובשת כאם לבן עשרה שקצת הולכת לאיבוד על קו תפר שבין שני עידנים תרבותיים. הגיעה לה מועמדות לאוסקר. יותר מכך, הגיע לה לזכות.
הסרט נפתח בדימוי של מכונית אמריקאית גדולה עולה באש במגרש חניה. כמו בקולנוע הישראלי, המכונית היא סמל שמיש למשפחה, ובערתה מזמינה פרשנויות תרבותיות לרוב. הסרט מתרחש בקליפורניה ב-1979 – שנת הנשיאות האחרונה של ג'ימי קרטר, שנאום שלו על משבר אמון מרחף מעל הסרט – ומספר על דורותיאה, שהתחתנה כי ככה עשו כולם, וילדה בן בגיל 40, והתגרשה כי לא היה טעם בנישואיה. עכשיו, בגיל 55, היא חוששת שהיא מפספסת את בנה המתבגר ג'יימי (לוקאס ג'ייד זומן), והיא מבקשת את עזרתן של שתי מכרות צעירות בחינוכו. גרטה גרוויג היא הצלמת ששוכרת חדר למעלה ושמחה על ההזדמנות להרביץ בו תורה פמיניסטית, ואל פנינג היא בת השכנים, חברתו מילדות, שחומקת לחדרו ולמיטתו אבל לא נותנת לו לגעת בה כי הם רק ידידים. את הנוכחות הגברית תורם השיפוצניק בילי קרודפ, שנותן לחיים לזרום דרכו ומעליו, ואינו מנסה לכוון אותם.
התסריט (המועמד לאוסקר) של מייק מילס, שגם ביים, נוטע את הדמויות בתקופות השונות שבהן גדלו, ואף מעניק להן את היכולת לדעת את עתידן ואת עתיד האומה, ולספר לנו עליו. מדי פעם זה עשוי להישמע קצת מתחנחן – נטייה שהטרידה חלק מהצופים בסרטו הקודם "בגינרס" – אבל לא יותר מדי. וכשדורותיה מקשיבה למוזיקה עכשווית בניסיון להבין את הדור החדש ולבחון האם היא מתחברת יותר ל"Talking Heads" או ל"Black Flag", בנינג מצליחה לשכנע אותנו באותנטיות של דמותה כאישה שבאמת ובתמים רוצה לחוות ולפענח את העולם המשתנה סביבה. וגם אם היא לא תמיד מצליחה, היא מעוררת הערכה ואהדה בעצם הניסיון.
גם הדמויות האחרות מקבלות מרחב נשימה, והיחסים ביניהן אינם מתפתחים על פי תבניות משומשות. אנחנו רואים אותן חושבות ומגיבות, לומדות ומפנימות. אף לא אחת מהן מושלמת, אבל הן משתדלות כמיטב יכולתן, ולכל אחת מהן יש משהו לתרום להתפתחות האישית של האחרות. וכשהתפקידים כתובים כל כך טוב, השחקנים פורחים. פנינג בת ה-18 היא פלא – לפעמים נדמה שעור הפנים שלה שקוף ואפשר לראות כל תזוזה של רגש מתחתיו. גרוויג מגישה את הופעתה הבוגרת ביותר, וקרודפ, שלפני עשרים שנה סומן ככוכב עולה, מבריק דווקא בתפקידי משנה (הוא מרשים גם ב"ג'קי" בתפקיד העיתונאי שמראיין את האלמנה האבלה). אבל יותר מכל זה סרט של אנט בנינג שיש לה מאגר בלתי מוגבל של הבעות ותגובות, והן לעיתים קרובות לא אלה שהייתם מצפים להן.
סרט על:אם ובנה המתבגר בסוף שנות השבעים, ומעגל חבריהם הקרובים.
ללכת?כן. סרט שמעורר אהדה עמוקה וחמה לגיבוריו המתחבטים.