למה אתם מתנשקים גרוע? טעויות הבימוי שהרסו לצופים החרמנים

ישנן כמה קלישאות קולנועיות קבועות שמחבלות בנשיקות, ולחלוטין לא קשורות לכימיה בן הכוכבים. מי דווקא עשה את זה כמו שצריך?

ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי ב"התייר"
ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי ב"התייר"
10 בספטמבר 2019

בן היה מאוהב בבברלי כל חייו. כשהיה ילד שמן הוא כתב לה שירים, אבל לא חתם עליהם והיא נישקה ילד אחר. 27 שנים אחרי כן הם נפגשים שוב ב"זה חלק 2". עכשיו כשהוא חתיך מהסרטים הוא סוף סוף מעז לחשוף בפניה את אהבתו, אבל הנשיקה המיוחלת היא פספוס אחד גדול. הגיבורים הולכים לאגם לשטוף את הדם מגופם, ואז בברלי דוחפת את בן מתחת למים והם מתנשקים בסלואו מושן. זה אמור להיות קסום – כאילו הדמויות נמצאות בעולם משלהן, חבויות מעיני אחרים – אבל במקום להיעטף ברגשות רומנטיים אני חושבת על השחקנים המסכנים שנחנקים בלי אוויר ובטח מקללים את הבמאי. הנשיקה מתחת למים, שתמיד תמיד מצולמת בהילוך איטי, היא קלישאה קולנועית מטופשת במיוחד – לאונרדו דיקפריו ודאי בלע הרבה מים ב"רומאו וג'ולייט" וב"החוף". רק לדגים יש הצדקה להתנשק ככה, כמו ב"צורת המים".

הנשיקה הגרועה ב"זה חלק 2" הזכירה לי עוד כמה קלישאות קולנועיות שמחבלות בלא מעט נשיקות. לא מדובר בחוסר כימיה בין הכוכבים, שהיא כמובן בלתי נסלחת, אלא בבחירות בימוי מטופשות שמשום מה חוזרות על עצמן שוב ושוב בהמוני סרטים.

 

המצלמה המסתובבת

קלישאה נפוצה במיוחד היא המצלמה שחגה סביב המתנשקים, כמו בסצנת הסיום של "שומר הראש" (1992), שבה וויטני יוסטון עוצרת את המטוס שלה ורצה לנשק את קווין קוסטנר. הרעיון הוא לייצר תחושה של סחרור חושים, או לסמן שהמתנשקים נמצאים בתוך בועה משל עצמם, מופרדים מהעולם. אבל הרעיון הזה כבר מוצה מזמן, ונותרנו רק עם המלאכותיות של תנועת המצלמה הכפויה. לא פעם נדמה שסחרור המצלמה נועד להסתיר את העובדה שאין כימיה בין השחקנים, כמו בנשיקה שמסיימת את "אופטימיות היא שם המשחק". בראדלי קופר סוף סוף מתוודה על אהבתו לג'ניפר לורנס באמצעות מכתב שהוא מקריא בפניה והיא מתקשה להאמין שהיא ראויה לאהבה, וזה רגע טעון רגשית ויפה. אבל כשהיא מתקרבת לנשק אותו המצלמה יוצאת לסיבוב מהיר ואז מתרחקת לאקסטרים לונג שוט כאילו ממהרת לברוח מהם, והרגע מתפוגג. אם הדבר עצמו לא קורה בין השחקנים, שום אפקט קולנועי לא ייצר אותו.

עריכה יתרה

אלפרד היצ'קוק הסביר שכשצילם את הנשיקה ב"הנודעת" (1946) בקלוז אפ ארוך ורציף, שליווה את קרי גרנט ואינגריד ברגמן מהמרפסת עד לדלת, הוא רצה להשיג אפקט של מנאז'-אה-טרואה שבו המצלמה מייצגת את הצופים. התוצאה היא אחת הנשיקות החושניות והזכורות בקולנוע. במאים רבים בוחרים דווקא בגישה הפוכה של עריכה יתרה, הידועה בשפה המקצועית כמונטאז', במטרה לייצר תחושה של ניתוק מהזמן האמיתי. אבל לרוב העריכה עובדת נגד האינטימיות ומפריעה לה להתפתח בטבעיות. מקרה ידוע במיוחד לשמצה הוא הנשיקה המכאנית של ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי ב"התייר" שיש בה פחות תשוקה מאשר במפגש בין שתי בובות סקס. עריכה קופצנית אינה עושה דבר לשיפור הכימיה.

מחיאות כפיים

קומדיות רומנטיות רבות מסתיימות ב"מחווה גדולה" של הצהרת אהבה ציבורית מול קהל רב. המחוות האלה כמעט תמיד משיגות את יעדן (אפילו מייב מ"חינוך מיני" נכבשה, אף שהצהירה בפירוש שהיא לא אוהבת את הרגעים האלה), ואז מגיעה הנשיקה. משום שהגיבורים הציגו הצגה בפני הקהל, הם זוכים למחיאות כפיים שמאשרות את אהבתם – מעין טקס מקדים לחתונה. מקרה לדוגמה, קומדיית הנעורים "באהבה, סימון", שבה הקלישאה הזו מחוזקת באמצעות קלישאה נוספת – האיחוד הרומנטי על הגלגל הענק – ומואצלת על זוג נערים. כל כך התרגלנו למחיאות כפיים שכבר נדמה שאי אפשר להתנשק בלי, אבל זה ממש לא עובד בז'אנרים אחרים. באחד הסופים של "שר הטבעות: שיבת המלך", ארגורן (ויגו מורטנסן) מוכתר למלך בטקס רשמי מול המוני חיילים עטויי שריון. ואז הוא מבחין בארוון (ליב טיילר) העומדת לצד אביה. הרומן הפוטנציאלי ביניהם, שנרמז פה ושם לאורך הסאגה, מעולם לא צבר חום. עכשיו הם ניגשים זה אל זה, הוא מתבונן בפניה ואז מתנפל עליה בנשיקה ומניף אותה באוויר, והמוני העם מוחאים מחיאות כפיים צייתניות כמו היו בהצגת בית ספר. זה כל כך מביך שאנחנו כמעט מברכים על כך שלסרט יש עוד כמה סופים. מי ידע שפיטר ג'קסון יכול לביים סצנה כל כך עילגת.

שאלה של טיימינג

זה קורה בעיקר בסרטים מזן שוברי הקופות שבהם גיבורי על למיניהם, בין אם הם מוגדרים ככאלה או לא, מצילים את העולם תוך כדי שהם מתאהבים בכוכבת שאיתה התקוטטו לאורך רוב הסרט. ואז, דווקא כשהכל מסביבם קורס ויש להם רק שניות בודדות למנוע קטסטרופה, הם עוצרים להתנשק ומבזבזים זמן יקר. כן, יש כאן מסר רומנטי – למול הסכנה המרחפת הגיבורים מבינים שהאהבה חשובה מכל, בלה בלה. אבל כמעט תמיד התחושה היא שדווקא בנקודה הזאת בזמן יש דברים חשובים יותר, והנשיקה החטופה אף פעם לא מרגישה נכון. במקרה של "עולם היורה", כשדינוזאורים טורפים צונחים מהשמיים ותוקפים אנשים בפארק, זה ממש לא הרגע לעצור לנשיקה. וכשהמוזיקה מתגברת ומדוממת את רעשי האסון שמסביב, זה כבר חוסר טעם גס.

אז איך מצלמים נשיקה טובה? קודם כל כותבים תסריט שיפתח כראוי את היחסים בין השניים שאמורים להתנשק, ומלהקים שחקנים שיש ביניהם כימיה שיכולה לייצר אינטימיות אמיתית. מעכבים את הנשיקה עד שהיא ממש מתבקשת, ואז מעכבים אותה עוד קצת. כי נשיקה טובה צריכה להיות משהו שאנחנו מצפים לו, ורוצים בו, ועדיין מופתעים קצת כשזה קורה. נותנים לנשיקה להתפתח בזמן אמת, בלי לשפוך עליה אפקטים קולנועיים מזויפים. לא מציפים את הפסקול במוזיקה רומנטית. והעיקר, יוצקים בסצנה רגש עצור אך אמיתי, שמתפרץ בעוצמה עם השקת השפתיים.

הנשיקה הכי חושנית ומרגשת שראיתי לאחרונה, דווקא משום שהיא לא התחלה של משהו חדש אלא סיום של משהו ישן, מפציעה ב"כאב ותהילה" של אלמודובר. אנטוניו בנדרס נפגש עם אהובו משכבר הימים שבחר בחיים אחרים, ורגע לפני שהם נפרדים לנצח הם מתנשקים בעוז, כמו פעם. בלי גשם, בלי הילוך איטי או מצלמה מסתובבת, רק שני גברים לא צעירים שעדיין אוהבים זה את זה ורוצים להיזכר לרגע.