צחוק מוכר: 10 סיטקומים ישנים שכיף להתכרבל מולם בדיסני+

לפעמים טלוויזיה צריכה להיות חבר מוכר ואהוב. לא בכל פעם שאנחנו לוחצים על השלט (או מדליקים את המחשב, איך שבא לכם את הסטרימינג שלכם) מתחשק לנו להכיר משהו חדש – לפעמים אנחנו רק צריכים משהו שאנחנו מכירים מצוין. ואין טוב יותר מסיטקום מוכר ואהוב להתיישב עליו, ולבלות ערב של בינג' מנקה מוח עם בדיחות מוכרות ודמויות שאנחנו כבר אוהבים. אספנו את הסיטקומים המוכרים והאהובים מפעם בדיסני פלוס, ואנחנו רק רוצים לציין שגם 13 שנה אחורה זה פעם, אז סליחה שגרמנו לכם להרגיש זקנים – אבל זו האמת.

>> הסדרה המוזרה הזאת היא אחת מחוויות הצפייה המיוחדות של 2024

בנות הזהב (1985)

בשנים האחרונות הסיטקום הקלאסי הזה זוכה לעדנה מחודשת, אולי בגלל שמותה של בטי וייט בסוף 2021 (ובגיל 99!) הזכיר לכולם כמה היא שחקנית קומית מבריקה, ואולי כי דור הסטרימינג גילה מחדש את מה שילדי אייטיז ידעו כבר – גם זקנים יכולים להיות מצחיקים, ולפעמים אפילו יותר. עם קאסט עמוס בנשים קורעות מצחוק ורעיון בסיסי מצוין שמספק שטח בלתי נגמר (לא, באמת – זה 7 עונות) לקומדיה פשוטה יותר, זו סדרת בינג' מושלמת לניקוי רעלים נפשי.

סקראבס (2001)

הסיטקום המתוק-מריר של היתה אמנם הלהיט השני של ביל לורנס אחרי "ספין סיטי", אבל הפכה כמעט מיד ליצירה המגדירה שלו – שזה לא מעט עבור אדם שיצר אחר כך את "קוגר טאון", "טד לאסו" ו"באד מאנקי", בין היתר. זה לא במקרה – עונותיה המרכזיות של סקראבס (בואו נתעלם בבקשה מהעונה האחרונה) היו מופת של שילוב בין קומדיה קורעת מצחוק (כן, בקול. כמו פעם) ליצירה מרגשת על אמת (כן, בדמעות. כמו פעם). ופייר, אנחנו עדיין מתגעגעים לחברות של ג'יי.די וטרק.

קוראים לי ארל (2005)

אם אי פעם רציתם סדרת פיל-גוד שלא גורמת לכם להרגיש בבועה נקייה, סדרת הרדנקים המתוקה הזו היא החלום שלא ידעתם שחלמתם. ארל (ג'ייסון לי המצוין, לאן הוא נעלם?) הוא נוכל די עלוב שמחליט לשנות את חייו אחרי תאונה, ויוצא במסע לכפר על כל חטאיו – אחד אחד, ובאופן מילולי למדי – כדי לתקן את הקארמה שלו. לצד קאסט שחקנים כמעט אנונימי (חוץ מג'יימי פרסלי והנאצי מ"אמריקה X") אך די מצוין, הסדרה נשארת חכמה ומתוקה מבלי להתדרדר למחוזות הקיטש.

הביץ' מדירה 23 (2012)

רק 12 שנה עברו מאז יצאה הסדרה הזו, אבל רק כדי לבאר לכם כמה זמן זה למעשה – כשיצאה, השם שלה צונזר על המסך ועורר שערוריה לא קטנה. איזה עולם אחר ומתוק. הביץ, אגב, היתה די מתוקה בסך הכל והביצ'יות שלה היתה רק תכונה אחת מתוך כמה שהציגה קריסטן ריטר המצוינת, בתור השכנה המאנייקית של ג'יין, שעוברת לבניין ומוצאת חברה ביצ'ית חדשה. זה לא הסיטקום הכי מעמיק, וגם החתרנות שלו בדיעבד היתה קצת יותר הייפ ממציאות, אבל יש לו מומנטום טוב, רוח משעשעת וכמה בדיחות טובות בכל פרק.

משפחה מודרנית (2009)

סיטקום המפלצת ששלט על שנות ה-2010 המוקדמות הציג גרסה עדכנית לסיטקום המשפחתי הנושן – הפעם בסגנון מוקומנטרי, ועם 3 משפחות שונות שניסו להציג מנעד קצת יותר רחב של אנשים מאשר הסיטקומים המשפחתיים שלפניהם. מעבר לזוג הגאה שמונורמל של כמו שחלמנו מהטלוויזיה (פחות או יותר, התקדמנו גם מאז), יש גם זוג עם פער גילאים שמצליח לשכנע אותנו באהבה שלו, ואווירה משפחתית ששוברת מסגרות טלוויזיוניות, ושחקנים קומים מעולים – כולל רוב הילדים. סורי ליל. זה גם סיטקום כתוב היטב, שגם אם שחק קצת את הפורמט לאורך 11 (!) עונותיו – הצליח לסחוט ממנו את מיטב הקומדיה שיכל.

הבחורה החדשה (2011)

יש סיטקומים שלא נועדו לעשות יותר מאשר לספק לכם צפייה כיפית, ו"הבחורה החדשה" נולדה לכיף – קאסט שחקנים חתיך ומתוק, כתיבה שנונה מספיק כדי להדביק אתכם למסך, ומידה מדויקת של רגש כדי שיהיה אכפת מהדמויות. ובכל זאת, זה לא הרבה יותר מסיטקום שותפים קלאסי, על החברויות והרומנטיקה שמכך. כן, "חברים" בגרסה חדשה, גם אם פחות מדבקת. ואם אתם חובבי זואי דשנל, זו כנראה סדרת המופת עבורכם.

שפץ ביתך (1991)

טים אלן הוא לא בדיוק הקומיקאי הכי מתוחכם, אז אין מה לצפות מהסיטקום הראשון שלו ליותר ממה שהוא – סיטקום דבילי מהניינטיז, מהסוג שאתם מצליחים לנחש את הפאנצ'ליין שניה לפני שהוא מגיע, ושהדמויות טיפשות מדי מכדי להיות אנשים אמיתיים ושכולם עוצרים לפאוזה בשביל כפיים. אבל זה כיף, זה כל כך כיף. וזה מוכר כמו מפגש משפחתי שדווקא כן כיף לכם להיות בו. מה עושה יותר טוב לנפש מאשר לראות את טים ואל מנסים להנדס משהו, רק כדי לדעת שזה שוב ישתבש בסוף?

החבובות (1974)

תצחקו כמה שתרצו, אבל עם כמה שהיא ישנה, ועם כמה שהיא עם הממ… חבובות – הסדרה המקורית היא עדיין אחת הקומדיות שעובדות הכי טוב. בדיחות מטופשות, מערכונים אייקונים והרבה יותר כיף ממה שזכרתם. נסו לצפות בפרק אחד של החבובות מנסים (וכושלים, בערך) להעלות מופע, ותגלו מחדש את הכיף של הילדות נדלק בכם.

מלקולם באמצע (2000)

על אף שהיא נראית כמו קומדיה משפחתית די רגילה מבחוץ, לא צריך יותר מכמה דקות כדי לזהות את הטירוף הנפלא שהתחבא בסיטקום המצוין הזה. דמויות מוקצנות, אווירת נעורים בוערת ומשפחה לא מתפקדת בדיוק במינון הנכון. שלא לדבר על הזכות לצפות בבריאן קרנסטון המבריק שנים לפני שהפך לוולטר וייט, ובגרסה קומית שונה לחלוטין ומצוינת לא פחות. חוץ מזה, זה בול הזמן לחזור לסדרה, כי היא דיסני+ בדיוק הכריזו שהיא תחזור לאיחוד בן 4 פרקים.

איך פגשתי את אמא (2005)

זה כמעט מדהים לראות כמה מהר הסיטקום הזה הפך לאייקוני, וזה לא רק בגלל שהוא הגיח לתוך החלל ש"חברים" השאירה – הרבה לפני הסיום שקצת הפך אותה לפאנצ'ליין, "איך פגשתי את אמא" היתה סיטקום די חדשני שלקח את נושא הדייטינג השחוק, והכניס אותו לתוך פורמט חדשני של סיטקום שמסופר בדיעבד, בדיחות פנימיות והקריצות לקהל, המון רגעים זכירים ולפחות דמות אחת ששמה הכל בטבלאות. אם נתעלם מכמה רגעים לא נוחים במעשיו הדושיים של בארני סטינסון והפיכתו למלך האינסלים – זו אפילו סדרה מתוקה מאוד, עם לב במקום הנכון, שלא שוכחת להצחיק, ולטפח מעריצים בצדק.