וטוב שהיה: 20 התופעות שעשו לנו את העשור

העם דורש מחאות אמיתיות

ההפגנות ההמוניות של תחילת העשור לא בדיוק הביאו לשינוי המיוחל

העשור נפתח בסערה של מחאות מסביב לעולם: האביב הערבי במזרח התיכון, מחאות אוקיופיי בארצות הברית ובאירופה, מחאה חברתית חסרת תקדים בישראל. הפגנות הפכו לעניין טרנדי. נדמה היה שהעולם משתנה לנגד עינינו, והוא אכן השתנה – תנועת הנגד להתעוררות העולמית הביאה לשלטון אנשים כמו דונלד טראמפ ובוריס ג'ונסון, השליכה את העולם הערבי אל תוך כאוס מוחלט וגם אצלנו התברר שעוד יהיה הרבה יותר גרוע לפני שמשהו ישתפר.

מה למדנו? שמחאה המונית זה כיף גדול, אבל אם באמת רוצים שמשהו ישתנה, אז הפגנות מנומסות עם נאומים אנמיים והופעות של זמרים הן כנראה לא הדרך. בעשור הבא נצטרך לשבור ולשרוף כמה דברים.

ירון טן ברינק

הג'יהאד הסלפי

הדאקפייס אולי מת, השבח לאל, אבל הסלפי רק הולך ונהיה יותר גרוע

עוד רגע השנה תהיה 2020 ויהיה אפשר להכריז באופן רשמי: הדאקפייס מת. בשנים האחרונות ראינו פחות ופחות מהפרצוף שהתחיל כפוזה פתיינית וסיים את דרכו כפסטיש. הוא נעלם בהדרגה מהפיד שלנו ופינה מקום לפרצופים אחרים, טבעיים יותר, לכאורה. טבעיים כל כך שהם מצולמים מזווית מדויקת על ידי מצלמה משוכללת שמייפה פגמים, מתאימה תאורה מחמיאה ומפלטרת אותנו למוות, כי כל האמצעים כשרים בדרך אל הסלפי המושלם.

כמו בתיאוריית המאוים של פרויד, גם הסלפי החדש, המפולטר והמהוקצע מעורר במי שמביט בו תחושת קרינג' של זרות ומוכרות בו זמנית. אנחנו מזהים את תווי הפנים האלו, רק שאנחנו לא בטוחים שהם שייכים לבן אנוש. זה מעין דיסוננס קוגניטיבי שממשיך להשתכפל מתמונה לתמונה, שבו אתם אולי נראים יותר יפים מאי פעם, רק שאלה לא באמת אתם. ג'יזס, אולי כבר עדיף להתברווז.

עינת ויינבוים

זה הגדול קטן יהיה

סרטי האיכות הרציניים נדחקים למסך הקטן

ההתקפה של מרטין סקורסזה על סרטי גיבורי העל של מארוול ("זה פארק שעשועים, לא קולנוע"), שעשתה כותרות בשבועות האחרונים, יכולה לשמש כסיכום של העשור כולו. "האירי" של סקורסזה, שבו קיבץ את כל שחקניו מהעידן שלפני דיקפריו, הוא היהלום האחרון בכתר של נטפליקס, שירות הסטרימינג שהתגייס לממן ולשדר סרטי איכות של גדולי הבמאים, שהאולפנים הגדולים נסוגו מהפקתם, בהם "רומא" של אלפונסו קוארון, "הבלדה על בסטר סקרגס" של האחים כהן ו"סיפור נישואים" של נוח באומבך.

רק לפני שנים אחדות הקולנוענים האלה לא היו מעלים על דעתם למסור את נפשם למסך הקטן, אבל המסכים הגדולים תפוסים היום על ידי סרטי גיבורי על ושאר פנטזיות. בסוף אוקטובר דיווח תאגיד איימקס על הכנסות גבוהות מתמיד, ולכן נראה שהמגמה של פרנצ'ייזים ומסכי ענק מול התכנסות של אמני הקולנוע בטלוויזיה עומדת להימשך. האם גם "מגלופוליס" המתוכנן של פרנסיס פורד קופולה ימצא את עצמו בנטפליקס או באחד משירותי הסטרימינג המתחרים?

יעל שוב

גיבור, יש לך רגע?

גיבורי העל לא מפסיקים להתפתח

יגיד מה שיגיד סקורסזה, אם מדברים על קולנוע בעשור האחרון, מדברים על מארוול. הם השתלטו על כל פיסה טובה ושינו לחלוטין את הדרך שבה אנחנו חושבים על בלוקבאסטרים. נכון, הן בבסיסם מתקני שעשועים משוכללים ולפעמים נדמים כמו שיעתוקים זה של זה, אבל בכך כל הרעיון – לראות הרבה סרטים בשנה שכל אחד מהם מנסה להגיד משהו חדש זה מעייף, אבל לראות הרבה סרטים שגם קשורים זה לזה וגם מוכרים לצופה, זו נוסחה שהתבררה כניצחון סוחף.

העולם של מארוול החזיר אותנו למציאות של טובים מול רעים. לפעמים הרעים היו רעים כל כך שהם פשוט היו נאצים (הייל הידרה!) ולכן שאבו בעיקר השראה מהקלאסיקה של עולם גיבורי העל בשנות ה־50־60. והנה מגיע סוף העשור, ומשהו בתפיסה הזאת משתנה שוב אולי. באמזון פריים עלתה "The "Boys על גיבורי על חסרי אחריות ומוסר, וממש בחודש האחרון עלתה לאוויר "Watchmen" – סדרת הטלוויזיה שהיא המשך של ספר הגיבורים המפורסם של אלן מור משנות ה־80, עם הביטוי המפורסם "מי שומר על השומרים". אולי העשור הבא ישיב אותנו לעולם הקומיקס של שנות ה־80, שבו הגיבורים שלנו הם קצת פחות גיבורים, ושוב נשאלות שאלות על מגבלות הכוח. אולי גם במארוול נראה סימנים שגיבורי העל שלנו מתבגרים ונהיים מורכבים ומעניינים יותר. אולי.

שי רינגל

והיא שעמדה

נשים הפסיקו להתבייש בתקיפות שעברו ומגיעות יותר ויותר לעמדות כוח

בכל החזיתות, בכל תעשייה ובכל תחום שבהם יש אפליה (כלומר, בכולם), זה היה העשור שבו הנשים השיבו מלחמה. תנועת MeToo קראה לנשים לא להתבייש בהטרדות ובתקיפות המיניות שעברו, ולהבין שהאשמה נעוצה בתוקפים עצמם ובגבריות הרעילה שלימדה אותם לא לקבל "לא".

ברחבי העולם הבינו נשים וגברים ש"אחת מתוך אחת" היא חלק ממציאות חיים שלא דוברה קודם, והשיח הציבורי עבר טלטלה. כל זה התרחש על רקע בקלאש לגל החדש של הפמיניזם, שבמרכזו בחירתו לנשיאות של טראמפ – קריקטורה של שוביניסט שקרא "לתפוס נשים מהפוסי". למרות זאת, ובעקבות אומץ אדיר של נשים שבחרו לספר את סיפורן, פרשות רבות חשפו את הבכירים ביותר במנגנוני הכוח, מתעשיית הבידור ועד לשרי ממשלה, כמטרידנים סדרתיים שעמדו סוף סוף בפני צדק.

הגל הרביעי של הפמיניזם בעשור האחרון הוכיח שהשיח הפמיניסטי רק הולך ומתפתח, ושליציאה של נשים למחאה ברחובות יש תוצאות. Kesha וטיילור סוויפט לקחו לבתי המשפט את התוקפים שלהן; גרטה תונברג האשימה את טראמפ בעיוורון כלפי משבר האקלים; אלכסנדרה אוקסיו קורטז הוכיחה שגם מלצרית ענייה יכולה להגיע לעמדת כוח. אלו רק חלק מהנשים שהוכיחו שלהיות אישה ב־2019 הוא ההפך המוחלט מלהיות חלשה.

ניצן פינקו

צלחת פטרי של טפשות

הממים הפכו מרעיונות חכמים וקליטים לחורבן של הסאטירה

המם האינטרנטי הראשון נולד ב־1996 עם התינוק המרקד שכבש כל מסך בעולם ואף הפך לכוכב ב"אלי מקביל". מאז זרמו אוקיינוסים של טפשת בצינורות הרשת והדגימו הלכה למעשה את התזה המקורית של ריצ'רד דוקינס: מם הוא רעיון שמתפשט כמו וירוס, ואם כך האינטרנט הוא צלחת פטרי של מגפות קטלניות למוח.

הקלות הבלתי נסבלת של ייצור הממים החזותיים (באמצעות גנרטורים של ממים שפשטו אונליין בסוף העשור הקודם), הפכה אותו לכלי תעמולה מרכזי בזירה הפוליטית שמכשיר למיינסטרים גם רעיונות ניאו נאציים (ד"ש לפפה הצפרדע) ובמקביל הובילה לחורבן הסאטירה עקב זילות ועקב היצע שגובר על הביקוש. הקונספציה שלפיה אפשר לבטא כל רעיון בעשר מילים לכל היותר תרמה את שלה להשטחת הדיון בעידן הסושיאל מדיה ולהקצנתו, ובקצב הזה יתאפיין העשור הבא בדיונים שמכילים רק נהמות, עיצורים גרוניים ואימוג'ים של קקי מחייך.

ירון טן ברינק

מסך מפוצל מדי

השפע הטלוויזיוני מתחיל להתנקם בעצמו

העשור של תור הזהב הטלוויזיוני מסתיים בפיצוץ תוכן ברוטלי. בתוך חודש אחד הושקו שירותי הסטרימינג של אפל TV פלוס ושל דיסני פלוס, שהצטרפו לספריות התוכן הבלתי נגמרות של נטפליקס, אמזון והולו (חוץ מהן פועלות פלטפורמות סטרימינג נוספות, שרק במזל לא זמינות גם בארץ). חטא ההיבריס פעל פה במלוא הדרו: שניים מבכירי התוכן באפל התפטרו לנוכח הביקורות הצוננות, ודיסני קרסה ביום ההשקה שבו התגלה כי חלק מהתכנים לא עברו התאמה טכנית.

כמו תמיד, הקפיטליזם עשה צעד אחד יותר מדי. תחילה הוקסמנו מהשפע והזמינות, אחר כך הפכנו ביקורתיים יותר כלפי התוכן הבזוי שנדחף לנו מכל עבר, וההיסטוריה מראה שתגובת הנגד לא תיאחר לבוא. זאת נשמעת כמו נבואת זעם תלושה מהמציאות – אנחנו הרי אוהבים טלוויזיה כל כך! – אבל הרגע שבו האינטראקציה החברתית תחווה רנסנס מתוק לא רחוק כל כך. את המועקה שמגיעה אחרי שהקדשנו זמן לזבל התורן נרצה להחליף בחיבור כיפי למציאות, ולראיה – שמענו שכבר התחלתם לשבת עם חברים בכיכר דיזנגוף החדשה. מי היה מאמין.

נופר וחש

מציגים את עצמם לדעת

הפרפורמנס השתלט על כל חלקה טובה באמנות

ב־14 במרץ 2010 פתחה מרינה אברמוביץ' – ילידת סרביה וחלוצת אמנות המיצג של שנות ה־60 – את "האמנית נוכחת" – תערוכת הרטרוספקטיבה שלה ב־MoMA. לא היה מדובר בחדשה מרעישה, היא הציגה כבר תערוכות גדולות בעבר שעניינו בעיקר חובבי אוונגרד וסטודנטים לאמנות. בתערוכה הוצגו 50 יצירות מתוך גוף העבודות העשיר שלה ועבודת פרפורמנס חדשה אחת: אברמוביץ' הזמינה את המבקרים לשבת מולה כמה זמן שירצו. התנאי – בלי דיבורים, רק מבטים עמוקים לתוך העיניים. כך עשתה כמעט כל יום, כל היום, במשך שלושה חודשים.

אברמוביץ' לא תיארה לעצמה שהתערוכה הזו תהפוך אותה לאלילת פופ מבוקשת ואת אחד מסוגי המדיה הכי רדיקליים באמנות המאה ה־20 לטרנד הלוהט והמאוס של העשור. הייתה זו התערוכה שוברת הקופות של אברמוביץ' שגרמה למוזיאונים ולגלריות ברחבי העולם להבין שהפרפורמנס יכול להיות ביצה מטילת זהב. איך נביא קהל לתערוכות ולערבי פתיחה? בואו נעמיד אמנים סוג ז' בכניסה, הם יעשו איזו פעולה פשוטה סטייל אברמוביץ' והרי לנו ערב פרפורמנס חביב. וכך, בתוך פחות מעשור, הפך הפרפורמנס, שנולד מתוך אקט פוליטי ומתנגד, להתרחשות קלילה ולא מחייבת, רצוי לצד יין זול ובייגלה יבש.

מיטל רז

הקרב על התודעה

בין לגליזציה למדיקליזציה, הרוח האנושית הופכת לסחורה

נקודת הזמן שבה אנו עומדים, עם תום העשור השני של המאה ה621, היא נקודת Make or Brake בקרב על התודעה. בפינה השמאלית: פסיכונאוטים, חוקרי פסיכדליה, מתרגלי מדיטציה, בני אדם. בפינה הימנית: כסף. לפני עשור מעטים האמינו שב־2019 יהפוך הקנאביס לחוקי במקומות רבים בעולם, ושחומרים רבים, בהם פטריות פסילוסיבין, יצטרפו אליו במהרה. ובאקדמיה, המחקר בחומרים פסיכדליים, שהוצאו מחוץ לחוק בשנות ה־60, חזר ובגדול. הסגולות התרפויטיות שלהם – לגוף ולנפש – התגלו מחדש, וחברות התרופות החלו לחוג מעל התחום כמו עורבים. חברה אמריקאית אחת לפחות כבר מנסה להפוך את הפסילוסיבין – חומר שנמצא בפטריות שמקודשות לעמים במרכז אמריקה כבר מאות רבות של שנים – לפטנט מוגן. כבר כמה שנים ששימוש במנות זעירות של LSD הוא פרקטיקה פופולרית למדי בעמק הסיליקון, לעידוד יצירתיות וחיוביות.

לא במקרה גם דרך רוחנית אחרת עובר תהליך דומה: הגרסה המקוצצת, מקוצרת ומתומצתת של אחד האלמנטים בבודהיזם – מיינדפולנס – היא הלהיט החדש של העולם התאגידי. חברות מעודדות את עובדיהן לקחת כמה דקות ביום למדיטציה, ואפילו הטלפונים החכמים – גוזלי תשומת הלב הגדולים בעולם – מציעים אפליקציות לקשיבות. השאלות ברורות: האם מותר להשתמש בחומרים "לא חוקיים" רק כשכוחות השוק מנהלים אותם? האם לחירות הקוגניטיבית של הפרט אין שום מעמד בעולם? האם גם התחום האחרון ששייך רק לנו – הנפש האנושית והתודעה – יהפוך לסחורה?

נדב נוימן

לבבות שבורים על אופיאטים

הטראפ הפך לפסקול האידיאלי עבור הדור המילניאלי

עם כל הכבוד לטיילור סוויפט, ביונסה, ריהאנה ואזעקות צבע אדום – הצליל הכי מאפיין של העשור האחרון הוא ללא ספק הסאונד של הטראפ. לניינטיז היה הגראנג', לאלפיימז הפופ הנוצץ ולעשור הזה היה המוזיקה האגרסיבית־עצובה של החבר'ה האלה עם הראסטות הצבעוניות.

ספק אם היה אדם אחד ב־2010 שצפה שתת הז'אנר האגרסיבי של ההיפ הופ יהפוך לדומיננטי כל כך, אבל הנה אנחנו כאן ואי אפשר להתחמק מביטים עם באס מדוסטרש וסינתסייזרים מלודיים על תופי 808 חדים וסנייר שנשמע כמו ממטרה מקולקלת.

בדיעבד זה דווקא הגיוני לגמרי, הרי האסתטיקה הקרה של הטראפ טיפחה גל של ראפרים ניהיליסטים ששורפים את הכסף שלהם על להתמסטל מאופיאטים ושרים על לבבות שבורים ונטיות אובדניות. בכך הפך הטראפ לפסקול האידיאלי עבור הדור המילניאלי המיואש ששורף את כספו על וולט ומתלונן על בדידות ל־500 העוקבים שלהם.

מתן שרון

זה שוב מסתובב

התקליטים חזרו ובגדול

השנה קרה בישראל דבר שלא קרה הרבה מאוד שנים – סניף חדש של האוזן השלישית נפתח. שלא כמו בעשור הקודם, האוזן השלישית היא לא המקום הזה שאליו הולכים בשביל לקחת DVD ולנבור שעות במדפים העמוסים והיפים של ספריית הקולנוע. החלום הזה נגוז. אפילו בסניף הדגל בקינג ג'ורג' ספריית הסרטים עלתה לקומה עליונה ומוסתרת. במקום זאת הסניף החדש – אוזן דרום – מוקדש כולו לתקליטים. האוזן חזרה למלא את תפקידה ההיסטורי כחנות למוזיקה.

בכלל, תל אביב התברכה בעשור החולף בחנויות תקליטים. אחרי מגמה ברורה של סגירת חנויות מוזיקה, התמוטטות רשת טאוור רקורדס והצטמצמות בלתי פוסקת, תפסה המדיה הגדולה והישנה את הבכורה.

תל אביב כמובן אינה מנותקת משאר העולם, שבו מכירות הוויניל הלכו וטיפסו בעשור האחרון. כנראה ככל שהסטרימינג הלך והשתלט על חיינו, התגעגעו חובבי המוזיקה למדיה שיש בה פיזיות, ואם כבר פיזיות – אז תקליט גדול ויפה במקום דיסק זוהר ומציק.
נכון, אנחנו כבר לא בשנות ה־90, אין חנויות מוזיקה בכל פינה וכנראה חנות כמו הסניף האגדי של טאוור רקורדס במגדל האופרה כבר לא

נזכה לראות, אבל חנויות תקליטים ממשיכות לצוץ והן הפכו למוקד הפיזי החדש של חובבי המוזיקה. גם אם כמה נפתחו ונסגרו, כמו חמור תקליטים הקטנה והנהדרת שהתחבאה ברחוב דיזנגוף, יש איתנו לא מעט חנויות – ביטניק עם אוסף היד השנייה המצוין שלה, חולית היפה והוורסטילית שמארחת אירועי תרבות והופעות בימי חמישי ושישי, יריד התקליטים בבית רומנו שמארח מוכרים מרחבי הארץ, וכמובן חנויות התקליטים הישנות שחוות עדנה מחודשת כגון חוד המחט שעברה לצפון דיזנגוף ועוד רבות וטובות. שוב יש לאן ללכת אם חשקה נפשכם לדבר עם מוכר משועמם על מוזיקה.

שי רינגל

בטבע שלנו

כולם רוצים לדעת מאיפה מגיע האוכל שלהם

בקצב שבו הקולינריה התל אביבית משתנה קשה לסכם שנה, שלא כל שכן עשור. מי זוכר מה היה פה לפני עשר שנים? דבר אחד בטוח – היום יותר מאי פעם אנחנו שמים לב למקום שממנו האוכל בא. יש הרבה יותר "דיבור" על יצרנים ארטיזנליים ומגדלים קטנים.
אנשים נוסעים לרמלה ולירושלים כדי לקנות מלפוף ופאקוס בעונתם, שואלים מאיפה מגיעה הטחינה ואיך נטחן השומשום (עדיף מלא ובאבן ריחיים), עולים לרגל למחלבות וקצביות בוטיק ובוחנים כל גזר לשורשיו בשוק האיכרים. עונתיות ומקומיות יצאו מהגדרה של טרנד ונכנסו לחיים עצמם, מתוך חיפוש אחר אוכל "נקי" ומחובר לאדמה ומודעות לסביבה. וכשללקוחות חשוב לדעת מניין האוכל מגיע, השפים לא נשארים מאחור. שיתופי פעולה בין מסעדנים לחקלאים ויוזמות כגון איגרא רמא במשק מלמד, שלפני עשור נראו כחלום רחוק, מתגבשות וקורות. עליית הטבעונות (תל אביב הוכתרה כבירת הטבעונות העולמית, לא דבר של מה בכך), המאבק במשלוחים חיים, תו חי בריא, יוזמות של סלואו פוד, הגבלת שימוש בפלסטיק וחינוך לצמצום בזבוז מזון – כולם תוצרים של אתיקה קולינרית שאולי תסייע לדחות עוד קצת את הארמגדון הסביבתי.

שרון בן דוד

מוגזם מוגזם מוגזם

התופעה הקולינרית של העשור: התפרעות חזירית

הגזמנו. ולא סתם הגזמנו. בחודש מאי לשנת 2013 המציא אופה ניו יורקי את הקרונאט – שילוב דיאבולי בין קרואסון ודונאט ב־124 טעמים שונים וביניהם בייקון וקרמל מלוח – ונתן את האות לתופעה הקולינרית של העשור: התפרעות חזירית מוחלטת. העיקרון ברור: קחו מאכל מושחת, הוסיפו לו מאכלים מושחתים אחרים, שימו מעליהם עוד מאכלים מושחתים והכניסו לתוכם מאכל מושחת. כך הפכו מילקשייקים למפלצות עטורות סוכריות, עוגיות ושוקולדים, כך הפכו המבורגרים למוטציות שיכולות להאכיל משפחה רעבה במשך שבוע, כך נולדו מנות שף שנראות כמו התקף לב מצולחת. רוצים טאקו־סושי־בורגר מוקרם בארבע גבינות וחמישה נקניקים? חכו כמה דקות ומישהו בטח ימציא אותו.

ירון טן ברינק

מהפחת המידע

פייסבוק הפך את כולנו למותגים מטורגטים

היום כולנו מבינים שפייסבוק זה פח, אבל בתחילת העשור הוא היה הדבר הכי מרגש שקרה פה. הוא בישר על תחילתו של עידן מלא בשיתופיות וקהילתיות, פוליפוניה של קולות ואפשרות מדהימה לביטוי עצמי. כולנו שיתפנו רגשות, הצטרפנו לקבוצות, חיפשנו באובסס את הילד שהיינו דלוקות עליו בכיתה ו' (איפה אתה היום, חיים ורסנו?) והרגשנו בנוח לעדכן את העולם לגבי מה קורה לנו בחיים. אולי קצת יותר מדי בנוח, כי בהדרגה חדרו האינטרסים והכסף לרשתות החברתיות, והשימוש במידע שהפצנו ביודעין התחיל להרגיש קריפי למדי. האפליקציה של פייסבוק יודעת איפה אנחנו נמצאים בכל רגע נתון, מודעות ממומנות מטרגטות אותנו ללא הרף, פייק ניוז מבעבע לתוך הפיד שלנו ובאופן די משונה – פשוט התרגלנו לחיות תחת מעקב. חלקנו אפילו נדבקים בחוויה הזאת, משטיחים חלקים באישיות שלנו ומציגים את עצמנו בפייס, באינסטה ובטוויטר כמותגים לכל דבר, דמויות חד גוניות נטולות עומק ומורכבות. בקיצור, האותנטיות מתה, הלווייתה תצא בעשור הבא.

עינת ויינבוים

תל אביב סרט מלחמה

מעיר נעימה תל אביב הפכה לאסון תחבורתי

ברכות! אחרי שנים של הבטחות ניצלה עיריית תל אביב־יפו את הפלונטר הפוליטי בישראל כדי להפעיל את אחד ממהלכי התחבורה הציבורית הגדולים והחשובים שראינו פה – תחבורה ציבורית אמיתית בשבת שתחבר את ערי המרכז זו לזו. זה עדיין לא מספיק, אבל זו התחלה טובה, ובכל זאת צריך להגיד – זה מאוחר מדי. העשור האחרון היה אסון תחבורתי ששינה את פני העיר לרעה. חפירות הרכבת הקלה והכמות של כלי הרכב הנכנסים לעיר אשר גדלה מדי שנה, הפכו את העיר לפקק אחד גדול, וזו רק ההתחלה.

תל אביב אמורה להיות גן עדן להולכי הרגל – היא שטוחה, נעימה, קטנה ואינטימית, וללכת בה ממקום למקום הייתה אחת ההנאות הגדולות של כל מי שחי או ביקר בה. לא עוד. אי אפשר ללכת עוד במדרכות מרכז העיר מבלי להיות מוכן ודרוך כמו באזור מלחמה. כל הליכה בפינת רחוב מבטיחה נוסע על קורקינט שיחצה אותך במהירות, כל עצירה יכולה להביא איתה רוכב אופניים שייתקע בך מאחור. מבט לא נכון והפסדת, אתה יכול ליפול לרצפה בקלות. שלא נדבר על זה שאפילו חציית מעבר חציה בירוק הפכה למטלה מסוכנת כשכל כלי חשמלי מרשה לעצמו לחצות באדום.

אסטרטגיית סימון השבילים של העירייה התגלתה ככישלון מוחלט – ברחובות ראשיים כמו אבן גבירול סומן השביל על המדרכה שהפכה למפחידה ביותר בעיר. תל אביב של הולכי הרגל איננה עוד, כולם לעלות על האוטובוס החינמי של שבת במקום.

שי רינגל

קוויר איז היר

המאבק הגאה הגיע למיינסטרים

העולם לא היה מוכן לשינוי המגדרי של קייטלין ג'נר, שהפכה לאייקון אמיץ (גם אם לבן מאוד ועשיר) של המהפכה הטרנסג'נדרית בעשור האחרון. למרות השפלות רבות בידיהם של מנחי טלוויזיה שמרנים, היא הוכיחה לעולם שלכולנו יש זכות להיות מי שאנחנו. בעקבותיה הגיעו גם לברן קוקס ("כתום זה השחור החדש") ורופול ומירוץ הדראג שלה, שהכניסו את הא־בינאריות למיינסטרים ושחררו את השיח המגדרי מאקדמאיות היתר שדבקה בו. הנשיא ברק אובמה הכיר בנישואים גאים ובמאבק הקווירי הראשון בסטונוול, והססמה "אהבה היא אהבה" לימדה גם את הדור המבוגר שלהומואים מותר להיות אומללים בנישואים מונוגמיים פלוס אחד, ממש כמו לסטרייטים.

המאבק הגאה לשוויון זכויות הגיע גם אלינו וזכה לתמיכה חסרת תקדים מגופים מסחריים ולחיבוק תקשורתי מרגש. לא ברור לאן ימשיך המאבק מכאן ומה הדרישות שיתוו אותו בעשור הקרוב, אבל מבט על הישגי העשור האחרון מוכיח שהקהילות הלהט"ביות לא ימשיכו להסתתר בבושה בגנים ציבוריים, אלא ינצנצו בכל הכוח במצעדי גאווה, במפלגות הגדולות בכנסת ובכל מקום שצריך להתקדם.

ניצן פינקו

מלמעלה הכל נראה אחרת

תל אביב הפכה לעיר של מגדלים

לפני כחמש שנים החליטו ההורים שלי למכור את ביתם בראשון לציון תמורת דירה קטנה יותר במגדל שרונה בתל אביב. אימא שלי רצתה לגור ליד הסינמטק ואבא שלי החליט שאת הצעידות שלו בשש בבוקר הוא יכול לעשות בשדרות רוטשילד. אפשר להיות נוסטלגיים על תל אביב הקטנה והנמוכה שפתאום מצמיחה חצ'קונים משונים במרכז העיר, אבל המדינה הולכת ונהיית צפופה יותר, תל אביב מבוקשת יותר ויותר, ומגדלים הם העתיד של רוב ערי העולם.

בכל זאת, גם אם ההורים שלי גרים היום במיקום משובח במרכז העיר, תל אביב שלהם נראית שונה מאוד מתל אביב שאני עברתי אליה. הרחוב שאליו יוצאים אנשי הבניין הוא המעבר לשרונה מרקט, לא בדיוק מקום לטייל בו עם הכלבה בחצות. החיבור לרחוב כמעט לא קיים, הלובי של הרחוב כולל שומר, ובחדר ההמתנה למעליות יש טלוויזיה שמקרינה פרסומות 24 שעות ביממה. בקבוצת הווטסאפ של הבניין מתלוננים על כך שאחת המעליות עושה יותר מדי רעש כשהיא עולה ושמישהו חנה בחניה לא שלו בחניון התת קרקעי רב המפלסים. ממרפסת הדירה שלהם אפשר לראות את הים, ואיתו את שלל הבניינים האחרים שקבלני ישראל ממהרים לבנות רגע לפני שהבועה תתפוצץ והחלום שלהם יסתיים. פתאום חוויית הבניינים הגבוהים בתל אביב אינה שמורה רק לאלפיון העליון, ובתל אביב נוצרה שכבה חדשה של תל אביבים שחווים אותה אחרת לגמרי ממרומי הקומה ה־20.

שי רינגל

אמת זה לשמאלנים

סכר הקונספירציות נפרץ

לא יודע אם שמתם לב, אבל אנחנו עמוק בתוך עידן הפוסט אמת. העובדות הוחלפו בדעות, המציאות הפכה למושג נזיל ואמת מוסכמת זה בכלל לסמולנים. נו, זה היה נכון עוד כשיצאה המהדורה הראשונה של "ישראל היום", אבל בלי ששמנו לב, בחסות השקרים והחשכה, במהלך העשור האחרון התגנב משהו הרבה יותר מסוכן לתרבות המרכזית – קונספירציות. החל מזו שגורסת שאובמה נולד בקניה, דרך אלו שטענו שהילרי קלינטון מריצה רשת לסחר בילדים מסניף פיצה ועד להתאבדות מעוררת החדש של ג'פרי אפשטיין, האמונה במוסדות הידע מתפוררת וממש כמו בימי ווטרגייט, סכר הקונספירציות נפרץ.

אם בראשית העשור צחקנו על כוכב הריאלטי טראמפ שהפיץ את הקונספירציה על אובמה, היום הוא האיש החזק בעולם, והתפיסה שיש גוף ציני נבזה שמונע מאיתנו אמת נסתרת התפשטה כמו סוכני אילומינטי ברחבי הגלובוס. אלו מתנגדי החיסונים, מאמיני כדור הארץ השטוח ואפילו הילד זין של כולנו יאיר נתניהו שמפיצים את אותן הקונספירציות שהופכות את העולם הזה למסוכן ומטעה מתמיד.

מתן שרון

עאמה ספר

כמות הספרים גדלה בצורה לא פרופורציונלית למספר הקוראים

ההבטחה של מה שקראנו לו פעם "אינטרנט 2.0" (כמה תמימים היינו) הפכה ברבות הימים לגרוטסקה. כולם יוצרים, כולם אמנים, כולם עושים תוכן, לכולם יש מה להגיד. אדם קם בבוקר ומגלה שמילות החוכמה שלו והמסר העמוק לחיים שהוא הבין כשטייל אחרי הצבא בקוסטה ריקה הפכו לפוסט ויראלי בפייסבוק. ומה עושה אדם שמגלה שהוא ויראלי בפייסבוק? כמובן, מוציא ספר.

יש יתרון בכך ש"שומרי הסף", כלומר הוצאות הספרים, נחלשים ויותר ויותר אנשים יכולים להוציא היום ספרים, אלא שהמחיר גבוה הרבה יותר, ואין הכוונה רק לסכומי הכסף האדירים שאנשים שופכים כדי שכתבי היד שלהם יראו אור (מטפורית בלבד, בפועל הם יראו בעיקר את החושך של אחורי המדף). כשהשוק מוצף, הערך יורד. הגידול בעשור האחרון בהוצאות הספרים עומד על 35 אחוז. במקביל, מסקר שהתפרסם על ידי הלמ"ס ב־2017 עלה שכמעט שליש מהאוכלוסייה בישראל אינה קוראת ספרים כלל היא מעדיפה לקרוא פוסטים ויראליים בפייסבוק.

נדב נוימן

המהפכה כן תשודר בטלוויזיה

הטלוויזיה נזכרה שאנשים באים בכל הצורות והצבעים

קבוצת נשים לטיניות, שחורות, מוסלמיות ונוצריות, אסייתיות וגם טרנסג'נדרית אחת לבושות בכתום הובילו לעידן חדש במסך הקטן. "כתום זה השחור החדש" שעלתה בנטפליקס ב־ 2013 חגגה מגוון אנושי ונשי בקאסט שלא פספס אף צבע או נטיה והציג לראשונה סיפורים שלא סופרו מעולם בדרמה טלוויזיונית. היוצרת ג'נג'י כהן הזכירה לנו את מעט האופציות של נשים עניות, בארצות הברית ובכלל.
הסדרה אמנם ליוותה את פייפר צ'אפמן הלבנה והבורגנית שנכנסת אל עולם חדש ומפחיד, אך עם כל עונה חדשה הסקאלה הפכה לרחבה יותר והתמודדה בדרך חדשה וחלוצית עם נושאים כגון אונס, פגיעות נפש, הומופוביה ויחסי כוח, וגם הפרטת מערכת בתי הכלא וכליאת מהגרות.

מממשיכותיה – Sense8 הקווירית, Orphan Black בה אנסמבל הדמויות מורכב משחקנית אחת בלבד (טטיאנה משלני), Glow שבה יש אפילו אשת זאב, וכן סדרות רבות על נשים בין הסורגים, ובהן Locked Up, וונטוורת' ועוד. ההצלחה המטאורית של "כתום זה השחור החדש" הוכיחה שאנחנו לא רוצים רק עקרות בית נואשות, אלא סיפורים שמציגים נשים ואנשים מכל הסוגים, גם אם הם קורעים לנו את הלב (לא נסלח על מותה של פוסיי!).

ניצן פינקו