מסיבת הסיום של המצעד הייתה נהדרת. אבל מסיבה זה לא הרעיון

מסיבת הענק בגני יהושע (צילום: גיא יחיאלי)
מסיבת הענק בגני יהושע (צילום: גיא יחיאלי)

זה באמת נהדר ש-170 אלף איש באו למסיבת חינם בפארק, אבל תפקיד העירייה אינו להפיק מסיבות ענק. תפקידה, ובו היא מצטיינת בדרך כלל, הוא לסייע לקהילה להנכיח את קיומה. הפעם היא כשלה. מצעד המתנהל רחוק מהעין ואחר כך משוויצים בו בזמן לחדשות הערב? לא בשביל זה התכנסנו

11 ביוני 2022

זה התחיל רע והסתיים באמירה (ובמסיבת ענק, כי לא מתעסקים עם קלאסיקות): מצעד הגאווה נחגג היום בתל אביב ופרסומים שונים מעריכים בין 90 ל-170 אלף משתתפים, פשוט תבחרו מספר. אבל כשהיינו שם ב-12:00 בצהרים היו בו רק כ-20,000 איש ואולי פחות, מראה שהחזיר לכמה מוותיקי הקהילה פלאשבקים למצעדים של פעם, אלו שבהם חששנו באופן ממשי לביטחוננו – או במילים אחרות קצת כמו החוויה של כל צועד וצועדת בכל מצעד אחר מחוץ לתל אביב.

לטוב ולרע, החוויה של הצועדים בתל אביב שונה באופן משמעותי מחווית הצעידה במקומות אחרים במדינה. על המצעד התל אביבי יש ביקורת אינסופית מחוץ ובתוך הקהילה והוא שנוי במחלוקת גדולה כמו תל אביב עצמה. אומרים עליו שהתמסחר, שאיבד את משמעותו, שהפך למסיבה של סטרייטים, אבל כשעמדנו שם, מיעוט נדיר של אנשים באירוע שעד לפני רגע היה המסיבה הכי גדולה בישראל – נזכרנו כמה המסר הזה חשוב. כמה חיוני שיש לפחות מקום אחד במדינה שמרנית וימנית קיצונית שבו המצעד הוא לא מפגן של מחאה ולא הפגנה פוליטית אלא הפגנת עוצמה, הפגנת נוכחות מובנת מאליה במרחב. ברור שאנחנו כאן – אז בואו נרקוד! אין פוליטי מזה.

כשאריקה ג׳נדרריקה, מלכת הדראג העירונית הבלתי מעורערת, עלתה לבמה בפני מתחם דליל עד מבוכה שחלקו לא טרח אפילו לקום ולצאת מהצלוניות שארגנה העירייה, אנשים התחילו לדבר ולאוורר כעס רב על העירייה, על המיקום ועל ההפקה. חשק להרים לא היה שם. לקראת תחילת הצעדה עצמה הלך האיזור והתמלא אך לא באופן משמעותי. לפתע חזיתי בחיזיון ביזארי: משפחות עם ילדים שהצליחו להתקרב למשאיות ולרקוד. צריך להיות ותיקת מצעד כדי להבין עד כמה זה מראה חריג שהעיד על דלילות הקהל. בדרך כלל אי אפשר אפילו לנשום ליד משאית בלי שידרסו אותך ואף הורה שפוי לא יקרב את ילדיו לרמות הדוחק המקובלות.

הכעס לא התחיל ברחבת ההתכנסות בספורטק. לא סתם הצביעה הקהילה התל אביבית ברגליים ונעדרה בהמוניה מהחלק הזה של האירוע. רחשי מרמור בקרב הארגונים השונים נשמעו כבר לפני חודש, אך מכיוון שהעירייה מממנת את המצעד בנדיבות אין לאף אחד מארגוני הקהילה אינטרס לתקוף פומבית את החלטותיה. אבל רבים בקהילה הביעו עמדה ברורה נגד הרחקת המצעד לשדרות רוקח, הרחקה שיצרה אמירה ברורה במרחב הציבורי: זה אולי מאוד נוח לעירייה ולמשטרה ולכל מי שעצם קיומנו עושה לו נא בעין – אבל אנחנו לא מוכנים שיגלו אותנו לפרברי העיר לצעוד עם עצמנו לבד.

גם אבי סופר, פעיל חברתי וותיק, לשעבר יושב ראש האגודה למען הלהט"ב ודמות משמעותית בקהילה, לא הסכים להיכנע להחלטת העירייה. במקום להחרים את המצעד או את חלקו הוא החליט, ביחד עם זהורית שורק, פעילה פוליטית ופעילה בולטת בקהילה הלהטב"קית הדתית, להרים מצעד אלטרנטיבי בתוך העיר. "הצעידה שלנו איננה נגד אלא בעד", אמר סופר. "בעד ניראות. בעד חשיפה ברחובות העיר". את ההסברים על היעדר תוואי מתאים למצעד בגלל עבודות הרכבת הקלה הם בכל מקרה מסרבים לקבל.

אבי סופר וזהורית שורק במצעד האלטרנטיבי (צילום: סלפי)
אבי סופר וזהורית שורק במצעד האלטרנטיבי (צילום: סלפי)

"היו לי לא מעט התנסויות באירועים גדולים מול חברות הפקה ומול המשטרה. הם יכולים להמליץ אבל הם לא קובעים לך תוואי", אומרת שורק שסחפה אחריה לא מעט משתתפים דתיים. "ברור שקשה למצוא מקום לצעוד בו בעיר, אבל לפסטיבל האוכל או פסטיבל הבירה הצליחו למצוא מקום. האם למצוא תוואי בתוך העיר היה דורש יותר מהעירייה? בטח. אבל זה היה אפשרי. פשוט לא היה מי שילחם על זה. כשאבי סיפר לי על ההחלטה היה ברור לי שאני איתו. שנינו חשבנו שהחלטת העירייה היא בדיחה עצובה ואנחנו לא היחידים".

המצעד האלטרנטיבי בדיזנגוף (צילום: זהורית שורק)
המצעד האלטרנטיבי בדיזנגוף (צילום: זהורית שורק)

בזמן שבמצעד האלטרנטיבי אכלו ארטיקים ושרו, החלו לזרום מפארק הירקון תלונות על מחסור במים. צועדים רבים סיפרו כי הגישה אל המים נסגרה על ידי ההפקה, והתוואי המרוחק מאיזור מסחר לא אפשר לצועדים לחדש את מלאי השתייה שלהם. הצועדים גילו לתדהמתם שההפקה תחמה בגדרות ומאבטחים את הגישה החופשית למים בחינם ולברזיות. משתתפים מדווחים כי נאלצו לעמוד בתורים של ארבעים דקות כדי לרכוש בקבוק מים. דיווחים שונים טענו גם שמספר משתתפים התעלפו. תלונות נרשמו גם על המרחק הרב מתחנות האוטובוס.

בשעות הערב הוצפה התקשורת בסופרלטיבים על גודל המסיבה שבסיום המצעד וההופעות הרבות שהיו בו, והעירייה יצאה בבליץ הודעות לתקשורת על הצלחתו, אבל מישהי צריכה לומר: זה באמת נהדר ש-170 אלף איש באו למסיבת חינם בפארק, אבל תפקיד העירייה לא זהה לתפקידו של מפיק מסיבות. כלומר, מסיבה היא לא סיבת הקיום של מצעד הגאווה ובשביל מסיבה אנחנו לא זקוקות לעירייה. יש מספיק מסיבות גם בלעדיה.

ההמונים מתאספים אחר הצהריים בגני יהושע. מצעד הגאווה 2022 (צילום: גיא יחיאלי)
ההמונים מתאספים אחר הצהריים בגני יהושע. מצעד הגאווה 2022 (צילום: גיא יחיאלי)

תפקידה של העירייה, תפקיד שבו היא מצטיינת בדרך כלל יש לומר – הוא לסייע לקהילה להנכיח את קיומה, לחנך, להוביל שיח, לתמוך ולהעלות את המודעות. בימים רגילים עיריית תל אביב-יפו נושאת את השיח על כתפיה הרחבות עבור המדינה כולה – ואת הקרדיט הזה אין לקחת ממנה וחשוב להזכיר – אבל הפעם היא כשלה. מצעד המתנהל רחוק מהעין ואחר כך משוויצים בו בזמן לחדשות הערב – זה מה שעושה ממשלת ישראל לדורותיה כאשר היא שוללת את זכויותנו ואז מנפנפת בנו בפרסומים זרים. מהעירייה של בירת הלהטב"ק בארץ אנחנו מצפים להרבה יותר. בדרך כלל היא שותפה נאמנה לדרך, הפעם נחלנו ממנה אכזבה.

ובעוד מצעד הגאווה הופך בסיומו למסיבת קיום מלאת שמחה, מגוון וצבע המכילה את כולם.ן, המצעד האלטרנטיבי צעד על דיזנגוף בואכה שדרות בן גוריון בהשתתפות כ-120 צועדים ובדרכו צבר מצטרפים נוספים עד שהגיע ל-250 צועדים לפי הערכות המשטרה (כפי שנמסרו על ידי המארגנים) – ויותר מהכל הזכיר את המצעדים הראשונים הקהילתיים והאינטימיים של תל אביב, רק שהפעם אף אחד לא קילל את הצועדים, לא איים, לא ירק ולא היכה. בין שני המצעדים, בתווך של השיח הפוליטי, הביקורתי, בתוך הקהילה ומחוצה לה – שרתה אווירה של אופטימיות וגאווה על העיר: אנחנו כאן וכאן נשאר.