"ספר הג'ונגל" חוגג 50: השיעור שהורים יכולים ללמוד ממנו

50 שנה עברו מאז ש"ספר הג'ונגל" יצא לאקרנים, האפיל על הספר המקורי של רודיארד קיפלינג, והפך את הילד עם התחתונים האדומים לארכיטיפ של כל ילד שובב שאוהב להתרוצץ בטבע. שאלו כל הורה על מה מספר הסרט והוא יאמר: "אמממ… מוגלי?", אף שהספר המקורי הוא אנתולוגיית סיפורים מורכבים שעוסקים ביחסים בין האדם לבעלי החיים, ורק שלושה מתוכם מספרים על אותו נער שגדל בקרב להקת זאבים.

זו לא הפעם הראשונה שוולט דיסני הותיר מאחור את הסיפור המקורי בדרך להשאיר בתודעה את עלילת האנימציה שלו. "דיסני רדף אחרי זכויות היוצרים של 'ספר הג'ונגל' במשך הרבה מאוד זמן", מספר יוני שלמון, ראש מחלקת אנימציה במכללת מנשר לאמנות, "וכשהוא כבר הצליח לרכוש אותן הוא לקח מהתסריטאים את הספר וביקש שלא יקראו אותו. דיסני רצה את העולם, את הדמויות, את האווירה, אבל בכלל לא את הסיפור. זה לא עניין אותו". לדעת דיסני הסיפור המקורי היה אפל וכבד, והוא רק רצה לגרום לצופים לחייך ולצחוק. או כמו שהוא תיאר את זה לכותבים שלו, "אנחנו נעשה ספר ג'ונגל משלנו".

אבל מתוך הסיפור החדש הזה יצא יותר מרק צחוקים. 50 שנה אחרי, אפשר ללמוד כאן שיעור חשוב בהורות שאפילו הקדים את זמנו. "דיסני באמת שינה מאוד את העלילה", מספר שלמון, "הוא בעצם יצר סיפור בלי סיפור. אין מבנה עלילה קלאסי, יש רק ילד שעובר מדמות אל דמות אל דמות". לכאורה סיפור מסע, אלא שבמהלך הסיפור קורים תהליכים מעניינים ששווה ללמוד מהם דבר או שניים על ההורות שלנו.

"בגירה ובאלו הם שתי דמויות אב הפוכות, האחד הוא האב המגונן והשני הוא האב המאפשר, והגדילה של מוגלי צריכה בעצם לנבוע מתוך שני האבות האלה", מסביר שלמון. "בעוד שבגירה חושב שבלי ההשגחה שלו הילד 'לא ישרוד את הג'ונגל', באלו דווקא מאמין בחינוך הטבעי".

באלו הוא ההורה החבר. הוא הראשון ביער שמתייחס אל מוגלי כשווה לו, משחק איתו, משתף אותו ומלמד אותו תוך כדי התנסות. במהלך שיר שלם – "מה שנחוץ לדוב" – באלו מראה למוגלי את הדרך הנכונה לשרוד בג'ונגל: איך קוטפים בננות, איך שוברים קוקוס, מוציאים סברס או מנשנשים נמלים, ובכל אחד מאלה באלו נותן למוגלי להתנסות בעצמו. כל זאת בזמן שבגירה, האב המגונן, מצקצק מהצד. "אנקדוטה מעניינת בסרט היא שתוך כדי שבאלו שר למוגלי על כמה טוב להיות בג'ונגל, כל מה שמוגלי מנסה לחקות לא מצליח לו", אומר שלמון. "באלו מראה לו איך קל לחיות בג'ונגל ומוגלי בחמש דקות של שיר כמעט טובע, כמעט מרסק את הראש מהקוקוס, מגרד את הגב עד זוב דם, ואפילו כשהוא קוטף בננה הוא נשאר רק עם הקליפה. מוגלי בעצם חוטף כל כך הרבה מכות ובאלו עם כל השמחה שלו לא שם לב. מין אבא כזה שחושב שדברים מסתדרים מעצמם, והשיא הוא שמוגלי נחטף ממש מהידיים שלו".

ואכן לאורך הסרט העימות החוזר ונשנה של בגירה ובאלו הוא קונפליקט מוכר בהורות: כמה אתה מגונן וכמה אתה משחרר. מעל לכל מרחפת השאלה (הקצת רטורית) אם בכלל יש לנו שליטה. הרי גם תחת הידיים של באלו וגם בהשגחתו של בגירה מוגלי נחטף, נפצע וניצל כמעט תמיד ברגע האחרון. בסופו של דבר רק שיתוף הפעולה בין השניים הוא שמביא להצלתו של מוגלי. בעוד שאחד מסיח את דעתו של מלך הקופים בריקוד מפתה, האחר מבריח את מוגלי מהם.

"אחד הרגעים המרגשים בסרט הוא כשבאלו מבין שגם אם מוגלי איתו הוא בסכנה. יש סצנה נהדרת שבה בגירה ובאלו משוחחים בלילה, אחרי שברחו מהקופים, ובגירה משכנע את באלו שהוא חייב לגרש את מוגלי ולגרום לו לחשוב שכבר לא אכפת לו ממנו". שלמון מציין שהשתמשו באותה דרמה גם בעיבוד החדש של "ספר הג'ונגל" שיצא ב־2016. התובנה הזו של באלו באופן מסוים מגיעה לכולנו בשלב כזה או אחר בהורות; מה שנכון לדוב, לאו דווקא נכון לגור האדם שלו. הבנה עצובה אבל הכרחית.

אז מה נכון לגור האדם? הרי בסופו של דבר שני סוגי האבות, וגם שיתוף הפעולה ביניהם, לא הצליחו למנוע את העימות הגדול – המפגש עם שירחאן הנמר. הנה שוב "ספר הג'ונגל" מביא תובנה הורית מעניינת, כי דווקא אז, ברגע שכולם חששו ממנו, מוגלי מגלה את היכולות שלו ומציל את עצמו ואת באלו בעצמו.

בעוד שהכותבים של הסרט התלבטו איך לסיים את הסיפור הלא סיפור הזה, וולט דיסני ידע מה הוא רוצה. בניגוד לסרטים אחרים שלו, הוא התעקש על סיום חמוץ־מתוק. וכמו בחיים, שירחאן הנמר התגלה כסתם פאזה חולפת בגיל ההתבגרות של מוגלי. בסוף דווקא הקושי הגדול שבפניו ניצבים ההורים הוא הפרידה. בגירה ובאלו צופים במוגלי מתאהב לראשונה בבת אדם כמותו. היא שרה לו שירים וממצמצת בריסים, ובעוד אב אחד מתרגש עד כלות, השני על סף התקף חרדה. כשמוגלי צריך לבחור אם להתקדם איתה אל כפר בני האדם או לחזור אל האבא'ז הגאים שלו, הוא מעיף מבט אחרון בשניהם, וכמו כל ילד שעוזב את הבית, מחייך והולך מהם, בלי לחשוב פעמיים.