עדיין מפחדים מהכוכב השחור: 25 שנים לאלבום המופת של פאבליק אנמי

"Fear Of A Black Planet" של פאבליק אנמי יצא לפני רבע מאה, אך נשאר רלוונטי מתמיד גם בימי הנשיא השחור הראשון. ואיך כל זה קשור לקנדריק לאמאר?

לא רק שחור או לבן. פאבליק אנמי
לא רק שחור או לבן. פאבליק אנמי
9 באפריל 2015

לפני קצת יותר מ-25 שנים ברק אובמה, אז מתמחה במשפט ציבורי בן 29, יצא לדייט עם מישל רובינסון, עורכת דין צעירה ממנו בשלוש שנים שכבר עבדה בחברה בו התמחה והייתה אמורה לחנוך אותו. אותו דייט ראשון רשמי של השניים, בקיץ 1989, כלל ארוחה קלילה בחצר מכון האמנות של שיקגו ואז הליכה קצרה לאולם קולנוע שבסביבה. אובמה הצעיר, שרצה להרשים את הבחורה המרשימה בעצמה, בחר ללכת לסרט מיוחד, משעשע ופוליטי כאחד. עוד מפתיח הסרט "עשה את הדבר הנכון", בו רוזי פרז רוקדת בזעם לצלילי השיר המוביל של הסרט "Fight The Power", היה ברור לבני הזוג אובמה שהם צופים באירוע משמעותי, אך ספק אם הם העזו לחשוב שהם חווים ברגעים אלו את הזרע שיוביל בסופו של דבר לרגע ההיסטורי שבו הבחור השחור הצעיר שבקהל יהפוך לנשיא.

אנשים נוטים לבטל את החשיבות ההיסטורית של יצירות תרבות שחורות על הפוליטיקה והחברה האמריקאית, אבל ספק גדול אם האווירה החברתית הליברלית שהובילה לעלייתו של אובמה הייתה יכולה להתקיים ללא גורמים משני תודעה כמו פאבליק אנמי. כדי להבהיר עד כמה כוח השפעה היה להרכב אחד על המורשת האמריקאית צריך לחזור לרגע לתקופה שבה יצא אלבומם השלישי,"Fear Of A Black Planet", שחוגג היום (10.04) 25 שנים ליציאתו.

הגזענות נגמרה. זהו, קאפוט. עם כניסת העשור האחרון של המאה ה-20 מצבם החוקתי של השחורים זהה לחלוטין ללבנים, 125 שנים עברו מאז ביטול העבדות, עוד כמה עשרות שנים עברו מאז ביטול כל החוקים הגזעניים ואין כבר צורך בטיפול מיוחד בשכונות בעלות ריכוז אפרו-אמריקאים רבים או בחוקי הפליה מתקנת. זו לפחות הייתה גישת הממשל האמריקאי באותו הזמן, רגע אחרי סיומן של 8 שנות נשיאותו של רונלד רייגן ועלייתו לשלטון של עוד רפובליקני – ג'ורג' בוש האב.

איזה קשקוש מוחלט. החוק אמנם תוקן ברובו לאחר שנים של הפליה שיטתית ומוצהרת, אבל מתחת לפני השטח עוד עמדה אל מול כל מי שלא היה לבן מערכת שלמה שהתעלמה מהם. ה"רייגנומיקס" שהנהיג הנשיא הקודם לאורך כל שנות ה-80, כינוי גנאי לכלכלה נטולת רווחה שלו, הובילה למצב שבו הקהילה רוכזה בגטאות מוזנחים, סדוקים מהזנחה ממסדית ומגפת הקראק. עד כמה גרוע? מחקר שבחן את חיי הגברים השחורים שגדלו בגטו באייטיז קבע שיש יותר סיכוי שיסיימו כמכורים לסמים, אסירים או מתים מאשר להגיע בבטחה לגיל 25.

אלו הם התנאים שגידלו את צ'אק די (צ'רלטון רידנהאור). כמי שחגג את גיל 20 ב-1980, הוא ליווה את העשור האכזרי ההוא בשיא חייו ועם תודעה פוליטית חריפה ופיתח ביקורתיות גדולה כלפי הממשל, האדם הלבן ואף הקהילה שלו עצמה. בתור הכוח המוביל של פאבליק אנמי, צ'אק קבע את ההרכב כמונע פוליטית, חברתית ומחאתית. אלבומם הראשון, "Yo! Bum Rush the Show" הכיל את העוצמה, אבל לא את התוכן המהותי של ההרכב, ובהתאם לא זכה להצלחה מידית. שנה אחריו כבר יצא "It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back" שכלל כבר את הסאונד העמוס של ההרכב והרעיונות הפרו-שחורים ומיליטנטיים של ההרכב והפך אותם להצלחה מידית בקרב הקהל השחור, עם טפטוף קטן אך עוצמתי לעבר הפרברים הלבנים. הם מצאו את הקול שלהם, הקהל החל להגיע.

על אף ההייפ שנבנה, ההרכב דווקא לא היו במצב אידאלי לקראת שחרור אלבומם השלישי. כאילו לא הספיקו בעיות הסמים של ההייפ-מן פלייבר פלייב להמריץ סכסוכים פנימיים, אחד מחבריו עשה שטות גדולה. תפקידו של פרופסור גריף בהרכב היה תפקיד מוזר – הוא לא נשמע באף אחד מהשירים, אבל היה על הבמה בכל הופעה בתור ראש צוות רקדנים בן ארבע חברים שתפקדו גם בתור המאבטחים הרשמיים של ההרכב, ה-S1W. גישתו המיליטנטית והמודעות הפוליטית-חברתית שלו גם הובילה אותו להיות הפנים של פאבליק אנמי בראיונות, זאת כאמור, עד שפלט בראיון הערה אנטישמית שהכריחה את צ'אק די לפטר אותו מההרכב. צ'אק החליט לוותר על חברו הוותיק מסיבה אחת בלבד – היה אסור שהמסרים המשמעותיים של פבליק אנמי ייעלמו בטענות על אנטישמיות או שנאה מיותרת. המטרה מקדשת כל אמצעי הכרחי.

"Fear Of A Black Planet" הוכיח שצ'אק ידע מה הוא עושה. זה היה יותר מסתם אלבום – עד היום הוא מתפקד כמניפסט מפורט, חכם ומדויק בנוגע לנזק שנעשה לקהילה השחורה ולאן היא צריכה לשאוף. "ראפ זה ה-CNN של אמריקה השחורה" נהג צ'אק להגיד באותה תקופה, והאלבום הזה היה סדרת הכתבות הכי ראליסטית, ישירה והכרחית שניתן להעלות על הדעת. בעוד שבתי הספר הממלכתיים אליהם הלכו בני הקהילה לימדו אותם על כריסטופר קולומבוס, ג'ורג' וושינגטון ובמקרה הטוב, אייב לינקולן. כך מערכת משאירה בורות באמצעות הדרה שיטתית. אז צ'אק לקח על עצמו לחנך את בני עמו על מרת'ין לות'ר קינג, מלקולם אקס והפנתרים השחורים. כדבריו, "רוב הגיבורים שלי לא מופיעים על שום בול".

זה היה אלבום נטול פחד, כפי שמשתמע משמו ועטיפתו. התיאור של אמריקה הלבנה החיה בפחד ממקבילתה השחורה תופס צורה ויזואלית ממשית באלבום הראשון בז'אנר שהציג עטיפה קונספטואלית אמנותית, דבר שהיה שמור רק לז'אנרים "מכובדים" באותה התקופה. בשיר הנושא, צ'אק מתייחס ישירות לכך ישירות כשהוא מעמת את האדם הלבן עם הפחד שהשחורים ייקחו את הבנות, האחיות והנשים שלהם. כבר לא היה מדובר בשחורים הרכים של הסבנטיז או במייקל ג'קסון החמוד עם האפרו הקטן. פאבליק אנמי היו שחורים כלילה, ולא התביישו בכך. למה, יש לכם בעיה עם זה?

לאלבום הזה יש חשיבות בלתי רגילה בנוגע לז'אנר בו הוא פועל – עם מליון עותקים שנמכרו תוך שבוע ומעמד של פלטינה שהגיע במהרה, המסרים השחורים של צ'אק הגיעו להרבה יותר מרק לחבריו השחורים. הקהילה השחורה למדה על עצמה ועל הכוח שהיא יכולה לייצר, הקהילה הלבנה, או לפחות הילדים שלה, למדו על העוול ההיסטורי הענק שנעשה בשמם. כהצלחה מסחרית וביקורתית, האלבום הפך לדגל הראפ והוביל לתפיסה שלו כז'אנר לגיטימי, פוליטי וחשוב. זה כבר לא היה טרנד, זו היא אבן הפינה להפיכה של הראפ לז'אנר המוביל בעולם.

מצחיק, אה? לחשוב שעם כל זה היו צריכים להתמודד רק לפני 25 שנים בעוד שאנחנו כבר בעידן בו אותו ברק מהקולנוע מכהן כנשיא השחור הראשון מזה 6 שנים. רק שיש בעיה אחת – גם אחרי רבע מאה, האלבום נשאר רלוונטי כשם שהיה אז. עדות לכך אפשר למצוא באלבום הראפ המדובר ביותר של התקופה האחרונה – " To Pimp a Butterfly" של קנדריק לאמאר. הוא מתעסק בדיוק באותם הנושאים, בדיוק באותם השכונות ובדיוק באותו צבע עור. 25 שנים וכמעט ששום דבר מתחת לפני השטח לא השתנה.

לפני כמה ימים צץ וידאו נוסף של שוטר לבן יורה באדם שחור בלתי חמוש מטווח אפסי. זה כבר מתקרב למספר דו ספרי של מקרים שכאלו, ואנחנו מדברים רק על מה שנתפס במצלמה. מי שלמד את תורתו של צ'אק די, מי ששקע לתוך הצליל העמוס, השכבתי והעמוס בסימפולים מוזיקליים ותרבותיים של "Fear Of A Black Planet" והרגיש את הזעם שב-"Welcome To The Terrordome", הזלזול הכאוב של המערכת ב-"911 Is A Joke", התסכול מחוסר הייצוג התרבותי ב-"Burn Hollywood Burn", ההעצמה של "Power To The People" וההתעוררות החברתית ב-"Fight The Power" שיוצגה כל כך טוב ע"י הריקוד היצרי של רוזי פרז – לעולם לא יבטל את כוחו של מאבק אמיתי, צודק וחשוב שכזה. גם היום, מי שישמע את פאבליק אנמי בשיאם, יבין שאין אלבום רלוונטי מזה. גם אם נשיא שחור, אמריקה עדיין פוחדת מהכוכב השחור ולכן האלבום הזה נשאר רלוונטי וחשוב מאין כמוהו. מי ייתן ובעוד 25 שנים הוא כבר ייזכר רק כאלבום חשוב, ויאבד את המילה "רלוונטי".