שבת בבלפור: די.ג'ייאית. מובטלת חמישה חודשים. ופתאום יש תקווה

מומלץ: ללחוץ Play לפני שאתם מתחילים לקרוא

שמי עדי ענק-שבת, בת 42.5, די ג׳יי ומפיקה מוזיקלית, בת זוג לארז ואמא ליובל בת השנתיים וחצי, מובטלת כבר קרוב לחמישה חודשים. 

זותומרת לא ממש מובטלת, אני עצמאית, אף אחד לא ממש פיטר אותי, אני לא מקבלת דמי אבטלה ואין אף אחד במדינה שחושב לתת לי רשת ביטחון מינימלית, גם לא מישהו שלוקח אחריות על העובדה שחיסלו לי ולכל הקולגות שלי בתעשיית חיי הלילה והמוזיקה האלקטרונית את הקריירה במחי הנחיית חירום, זו שהגדירה פעילות תרבותית כ"מופע כלשהו ובלבד שאינו כולל ריקוד של הצופים בו" (מתוך הנחיות משרד התרבות והספורט לפתיחת מופעים ואירועי תרבות לקהל הרחב, יוני 2020). 

תוסיפו לכך גם את העובדה שישראל ירדה בדירוג הבינלאומי למדינה אדומה, מה שעצר את היכולת של חברי ושלי להתפרנס מעבודתנו בחו"ל בתקופה הקרובה (חלק לא פעוט מפרנסתנו), ותקבלו שיתוק כלכלי מוחלט. אבל לא באתי להתבכיין, ברור לי שאנחנו לא העצמאים היחידים שסובלים מנחת זרועה של הבירוקרטיה הישראלית המסואבת ומאוזלת ידה. כן רציתי להזכיר כאן לכולנו שתעשיית חיי הלילה והמוזיקה האלקטרונית היא ענף התרבות שמביא הכי הרבה תיירות לישראל ולתל אביב בפרט בימים כתיקונם. אנחנו התעשייה הפלורליסטית והמגוונת שמייצגת את ישראל באור הכי חיובי שניתן ברחבי העולם, כולל במדינות ערב השכנות. אנחנו אנשי השפה הבינלאומית המדוברת ביותר בעולם. אנחנו השגרירים הכי טובים שיש למדינה הזאת להציע (עם שמות בינלאומיים ענקיים כמו רד אקסס, מגית קקון, ויני ויצ׳י ועוד רבים וטובים). אנחנו דור העתיד של מדינת ישראל, ועם זאת אנחנו גם התעשייה שהמדינה הזאת בוחרת פעם אחר פעם להתעלם מקיומה במקרה הטוב או לתקוע לנו וואחד טריז בגלגלים במקרה הרע. 

במהלך כל החודשים האלה קיבלנו זמן חסד של שלושה שבועות שבהם אישרו לנו לחזור לעבודת הקודש שלנו (כן, עבודת קודש) מול מקסימום 50 איש במקום סגור וקצת יותר במקום פתוח, ולא בלי ששוטרים או פקחים יגיעו לביקור כל חצי שעה לוודא שהמסיבה מתקיימת בווליום נמוך במיוחד ונטולת שמחת חיים כמה שניתן, עד לשביעות רצונם. שלושה שבועות שבהם כל תקלוט הפך להתקף חרדה שמא חבריי, בעלי הבית של המקומות בהם ניגנתי, יחטפו דו"ח או צו סגירה במשמרת שלי, או לחילופין שמא חלילה יידבקו הבליינים בוירוס הארור הזה בזמן שאני מנגנת. ועל אף כל זאת זה היה שווה כל רגע, כל חיוך שלכם, כל דמעה שניגבתי מהעין שלי או שלכם, כל מילה טובה, כל מבט נוצץ, כל שנייה אופורית, כל חיבוק ובכלל כל רובד באינטראקציה האנושית שחוויתי בתקופה הזויה ומופלאה זו. תחושת הביחד והאחדות מעולם לא היתה גדולה יותר, והקתרזיס שחווינו, אני והקהל סביבי, מעולם לא היה עמוק יותר. לצערי עכשיו גם זה מרגיש כמו נוסטלגיה רחוקה.

אבל יש דברים חשובים לא פחות: אחד הדברים הכי יפים שהקורונה הביאה עמה, עבורי, זו את האפשרות להכיר ולחוות את אנשי התעשיה המדהימה שלי מחדש עם קבוצת הפעילים של "הלם תרבות" שמשתתפים במחאה נגד השלטון. לראות את כל האור, להרגיש את כל האהבה ולהתבשם ברוח הנעורים האינסופית שהאנשים היפים ונהדרים האלה, שאני גאה לקרוא להם קולגות שלי, מפיצים לכל עבר. פשוט להעריץ את המעורבות החברתית, האכפתיות ורוחב הלב שפרצו מתוכם. אקטיביזם זו לא מילה גסה ועבורי זאת השראה אמיתית בימים בהם קשה מאוד למצוא מקורות השראה.

מה שנותר לנו לעשות זה לשמור את הראש מעל למים ולהילחם על העתיד שלנו כאן. אחד הדברים היחידים שממלאים אותי באופטימיות ותקווה בימים אלה (ומזכירים לי בתחושה את האנרגיות של הרייבים שלנו טרום הקורונה) הן ההפגנות המפוארות בבלפור. שם ניתן לחוש בגל האנרגיה החיובית ששוטף את העולם כרגע. אל תתבלבלו: יש שינוי אנרגטי מהותי שמתרחש בימים אלה, שינוי תדר לאהבה וחמלה, והשינוי הזה יזדרז להגיע ככל שיותר אנשים יקחו חלק פעיל בהבאתו למודעות. פשוט בואו איתנו, אל שטח פתוח, לאוויר ולרוח, שם קורים הדברים שתדעו לכם, למטיילים עם רגליים וראש כמו שלכם. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

די.ג'יי עדי שבת בפייסבוק