חשמל זורם בכפות ידיך: כך ניצחתי את פייסבוק בקרב – אבל לא במלחמה

יש אפליקציות שמאפשרות לנטר את זמני השימוש באפליקציות כמו פייסבוק. יש גם אפליקציות שחוסמות את פייסבוק ופלאג אין שנועד להגביל את זמן הגלישה בו. יש עשרות אלפי מדריכי גמילה מפורטים, אלפי סרטוני הדרכה ביוטיוב ותנועת חרם לא מזערית בשם #deletefacebook. כל צורה של התנגדות לפייסבוק, גם אם היא המונית ומובלת על ידי חושפי שערוריות כמו כריסטופר וויילי מפרשת קיימברידג' אנליטיקה, היא בקושי שריטה בברך של צוקרברג. אקטיביזם מהסוג הזה נועד להיכשל או להפוך לכלי יחצני שנתון לידיו הלופתות של התאגיד שהגדיר מחדש עבור האנושות מהי קהילה, ויותר מאוחר מהו אבסולוטיזם פוליטי.

אני אחת מ־2.23 מיליארד נרקומנים שיודעים שאין דרך קלה לעזוב את פייסבוק. לא רק במובן המנטלי אלא גם המעשי – פייסבוק טמנה את אפשרות המחיקה/הקפאה של חשבונות משתמשים בקצהו של בור עמוק וצר שנחפר בהגדרות. הטריגר פשוט: מכורים כבדים שצריכים לעבור מסלול מכשולים בדרך לגמילה, לחפש יציאה בתוך סבך של כפתורים, לא ייגמלו לעולם – וכל נזק פוטנציאלי לחברה מסוכל מלכתחילה. אבל הייתי נחושה בדעתי להקפיא את החשבון שלי ובעזרת האויבת הגדולה, גוגל, מצאתי את הדרך (מדריך מקוצר: Settings & Privacy  -> Settings-> Personal Information  -> Manage Account -> Account  -> Deactivate).

עוד כתבות מעניינות:
סגרנו את הנטפליקס, מה עושים עכשיו?
הפתרון לאכילה רגשית יותר פשוט משחשבתם
החלפתי את הקנדי קראש בצריכה אובססיבית של חדשות

ניצחתי את הרפליקה הכי מהימנה של החיים. היא שאלה אותי "מה הסיסמה?", "את בטוחה?", "למה?", "לכמה זמן?" – ועניתי בקור רוח, בלי שהעיכוב יטשטש את דעתי. לחצתי על Deactivate והגעתי למסך ההתחברות, שהוא עוד מלכודת קלה לנרקומנים. ההרואין הכי טהור נמצא במרחק לחיצה על שמי – אבל עכשיו אני כבר סרבנית מצפון והחיים של כולם, התמונות, תחזית מזג האוויר, תוצאות סקרי הבחירות המוניציפליות, הממים, הביפים של יאיר נתניהו וסרטוני החיות לא יגרמו לי לוותר על החירות שהשגתי לגמרי לבדי, אחרי התפלשות מעיקה בהגדרות.

הדבר הראשון שעשיתי לאחר ההקפאה היה להיכנס לפייסבוק. גיליתי שיש לי מינימום שליטה על המוח שלי, שסמכתי עליו שיסתנכרן עם רוח המרד אבל הוא השיט את האצבע שלי שוב ושוב לכיוון הלוגו הכחול. זה קרה מאות פעמים. בהתחלה צחקתי על הרובוטיות, אחר כך בכיתי. מה לעזאזל קורה כאן? אין לי שום עניין להיכנס פנימה אבל זה עובד עליי כמו שדה מגנטי בגודל של יבשת. פייסבוק עשתה לי דה הומינזציה; אני רובוט, אני זומבי, אני צרכנית אובססיבית ואובייקט. רק כעבוד שלושה ימים הצלחתי להגיע לשליטה חלקית על האגודל שלי – תהליך שהיה מלווה בתחושה עמוקה של קטנוּת ואפסות רוח.

ביום הרביעי קיבלתי הודעה מחברה, "מה קורה?". ידעתי מיד שזה לא "מה קורה?" רגיל, אלא "מה קורה – באיזו מצוקה את נמצאת?". לא עשיתי את זה קודם, אבל ראיתי אנשים שעשו – הקפיאו את החשבון וחיכו ליחס. היעדרות פורמלית מפייסבוק היא המקבילה הווירטואלית של חיתוך ורידים – את נמצאת בביבים ומחכה שמישהו יבחין בך. זה יכול לקרות תוך יום, תוך ארבעה או בכלל לא. במקרה שלי, מתוך 957 חברי פייסבוק, רק אחת הבחינה. זה אומר הרבה אבל גם לא כלום.

הסברתי לה שזה לא נעשה מתוך מצוקה אלא מתוך מוטיבציה לחיות והנחתי את דעתה. עכשיו אני יכולה לעשות דברים ולוותר על האוטומטיות; לישון בנחת, לא לגלול ולטעון מחדש את האינפיניטי, להרגיש, לחדד חושים אחרים, לא להיסחף לתוך דיוני סרק, לא להתחרפן מאלימות, לא להתערטל בשביל לייקים ולנכוח, באמת לנכוח. זה דחף רוחני, מפוכח ולא היפי, להריח את הגשם ולא לקרוא עליו לפני כן.

ביום השביעי פייסבוק החזיר את החשבון שלי לפעילות. זה הדיל שנסגר במעמד ההקפאה – אני עוזבת לשבעה ימים בלבד. האגודל חזר לתפקוד אובססיבי מלא והמוח חזר להיפר פעילות מכנית. כאב לי הראש וידעתי שאין סיבה טובה מספיק לחזור, אבל אני שם, אחת מ־2.23 מיליארד נרקומנים. ככה נראה קונפורמיזם וככה אני לא רוצה להיראות. אולי אקפיא שוב. אולי אפילו אמחק. אחר כך אתמודד גם עם אינטסגרם והעמוד שמשקיט את נפשי מדי לילה, "dogmania1".