בתוך פרצוף שלך: 25 שנה לסרט האקשן הכי טוב בעולם

לפני 25 שנה, צופי קולנוע ברחבי העולם התיישבו בבתי הקולנוע לצפות בסרט שסוף סוף יתן להם מענה לשאלה שליוותה את האנושות זה זמן רב: מה היה קורה אם סוכן FBI היה מחליף את הפנים שלו (ואיכשהו, גם את הגובה) עם האויב המושבע שלו, טרוריסט פסיכופת? הסרט הזה היה, כמובן, "עימות חזיתי", יצירת המופת של אגדת האקשן מהונג קונג ג'ון וו (שבדיוק היה בפאזה קצרה של עבודות בהוליווד, שזו בבירור המוצלחת ביניהן) בכיכובם של ג'ון טרבולטה וניקולס קייג'. אבל מה מבדיל אותו מסרטי האקשן הרבים האחרים שיצאו באותה תקופה? אבל בזמן שסרטים אחרים שיצאו באותו זמן סימנו התחלה של עידן חדש בסרטי אקשן, של פרנצ'ייזים ענקיים שנמשכים לנצח, "עימות חזיתי" היה סוף של עידן סרטי האקשן ההיי-קונספט של שנות התשעים.

מה זה בעצם סרט היי-קונספט? מדובר בתופעה קולנועית שיצאה מהתרבות ההוליוודית הקדחתנית של שנות ה-80 וה-90, כלומר סרט שתסריטאי יכול להציע למפיק במשפט מחץ אחד, בפיץ' מעלית, כי הקונספט כל כך פשוט וקולע וכי לאף אחד אין זמן להקשיב לתסריטאים. וגם בגלל שאם תסריטאי יכול למכור סרט במשפט, אז המפיק בטח ובטח שיוכל למכור אותו לצופים.

וככה קיבלנו סרטים עם קונספטים כמו "אוטובוס הולך להתפוצץ אם הוא יאט מתחת למהירות מסוימת" או "טרוריסטים חוטפים את המטוס של נשיא ארצות הברית". ניק קייג' עצמו הוא אולי הכוכב הבלתי מעורער של סרטי ההיי-קונספט, שכיכב בשלושה סרטים כאלו שיצאו בחלון זמן של בערך 12 חודשים: "מה אם טרוריסטים היו משתלטים על הכלא השמור בעולם?" ("הפריצה לאלקטרז", מייקל ביי, יוני 1996), "מה אם פושעים היו משתלטים על מטוס שמעביר אותם לכלא אחר?" ("קון אייר", יוני 1997), ומספר שבועות בודדים לאחר מכן – "עימות חזיתי".

אבל משהו השתנה בשנת 1997. כחודש לאחר יציאת "עימות חזיתי", יצאה קומדיית האקשן "גברים בשחור" של בארי סוננפלד והפכה ללהיט ענקי. פתאום "היי קונספט" כבר לא היה מספיק: בערך חצי מהסרט הלך על מיתולוגיה שלמה סביב ארגון חשאי שפועל להסתיר עשרות זני חייחזרים מתחת לאף שלנו. "עימות חזיתי" הוא אמנם טכנית סרט מדע בדיוני, כי טכנולוגיית החלפת הפרצופים של הסרט קיימת במציאות רק בפילטרים באינסטגרם, אבל חוץ מזה הוא התרחש בעולם הרגיל והיומיומי שלנו, רק עם יותר פיצוצים, יונים וסלואו-מושן. "גברים בשחור" (סרט נפלא), לעומת זאת, סימן את העשורים הבאים של הבלוקבאסטרים: סרטי אקשן-מדע בדיוני, ידידותיים לילדים שיכולים להפוך לסדרה מרובת המשכים. ומה שעבד ל"גברים בשחור" בקטן, יחסית (ארבעה סרטים, סדרה מצוירת ומתקן בפארק של אולפני יוניברסל), יעבוד אחר כך בענק למארוול, לדי.סי ובמידה פחותה לכל השאר.

לעומת זאת, "עימות חזיתי" הוא לא לילדים. מהרגע הראשון הוא אלים, מצחיק, אפל וקצת קינקי. זה כאילו היוצרים ידעו שהם עובדים על סרט אחרון מסוגו אז הם החליטו לקחת אותו לכל קיצון אפשרי. הנבל, קסטור טרוי בגילומו של קייג' (ואחר-כך טרבולטה) הוא הנבל הכי רשע ומגעיל. הגיבור, שון ארצ'ר בגילומו של טרבולטה (ואחר-כך קייג') הוא הגיבור הכי גיבור, ואיש המשפחה הכי טוב, עם סיפור הרקע הכי טראומטי. הקונספט הוא הכי היי-קונספט.

והאקשן? ובכן, אי אפשר לדבר על "עימות חזיתי" בלי לדבר על המגע הייחודי של ג'ון וו, שעשה במולדתו סרטים פשע אפיים כמו The Killer ו-Hard Boiled, שזכו להצלחה גם במערב, אבל כשוו עצמו הגיע להוליווד הוא קיבל רק פרויקטים בינוניים כמו "מטרה קשוחה" עם ז'אן קלוד ואן דאם ו"חץ שבור" עם ג'ון טרבולטה וכריסטיאן סלייטר, בהם וו בעיקר ניסה לעשות חיקוי של בימוי אקשן הוליוודי סטנדרטי. ב"עימות חזיתי" וו, לראשונה בקדנציה המערבית שלו, עשה סרט שמרגיש כמו הסרטים ההונג קונגיים שלו, רק באנגלית: סלואו-מושן, קרבות אקדחים עם מלא קליעים עפים באוויר, וכמובן יונים. העולם של "עימות חזיתי" מרגיש מוכר ומוגזם בו זמנית. כל ירייה גורמת לפיצוץ כתום יפהפה. כל קליע גורם לשפריץ דם גדול. כל ירייה שולחת עשרות יונים לאוויר כמו בחתונה של ערבים. זה מדהים.

https://www.youtube.com/watch?v=-vDPotPo98A

גם הליהוק של טרבולטה וקייג' היה הברקה. בשלבים מוקדמים של פיתוח הסרט, התוכנית הייתה ללהק את שני כוכבי האקשן הגדולים ביותר של האייטיז והניינטיז, ארנולד שוורצנגר וסילבסטר סטאלון. עם כמה שזה נשמע כיפי, אני לא חושב שזה היה עובד. האם שוורצנגר באמת היה יכול להיכנס לאישיות של סטאלון? ולהיפך? האם הם שחקנים עם מספיק ניואנסים, או להיפך, נבדלים אחד מהשני מספיק בשביל שבכלל נשים לב שהם התחלפו? קייג' וטרבולטה, לעומת זאת, הם שני צדדים של אותו מטבע טירוף, והם לגמרי יכולים שניהם לשחק קריקטורות מוזרות של ההגזמות הדרמטיות אחד של השני.  

בשנה לאחר מכן, הלהיט הגדול ביותר בקולנוע היה "ארמגדון" של מייקל ביי, שרק זמן קצר קודם לכן עוד עשה סרט היי-קונספט מובהק עם ניקולס קייג'. ב"ארמגדון", חמוש בכוכבים אפילו יותר גדולים (ברוס וויליס ובן אפלק) הוא לחץ על כפתור ה"הגזם": אסטרואיד ענק! כדור הארץ כולו יושמד אם לא נציל את המצב! מאז (מגמה שהתחילה שנתיים קודם לכן עם "היום השלישי" של רולנד אמריך) סרטי אקשן רק התבצרו בעמדה שלהם שחייבים ללכת על הכי גדול שאפשר אם רוצים להצליח. עם כל האהבה שלי לסרטי מארוול, הם כמעט תמיד עוסקים בגורל של כל היקום, או לפחות של כדור הארץ.

בימינו, כשיש במאי כמו ג'ון וו שעושה סרטי אקשן מטורפים באסיה, הדבר הראשון שהוליווד היו עושים זה לתת לו גיבור-על גדול לעבוד איתו, ותקציב CGI מוגזם – כמו שקרה לאנג לי, שאמנם נהנה מאז בהוליווד מקריירה דרמטית עטורת שבחים ופרסים ("הר ברוקבק", "חיי פיי") אבל סרט האקשן הראשון שהוא קיבל לעשות במערב (אחרי שחזר למולדתו לביים את נמר דרקון) זה "הענק הירוק" עם אריק באנה מ-2003. אבל ב-1997, מה שוו קיבל זה תקציב גדול, שני שחקנים מעולים, עלילה מופרכת והרבה יונים, ויצר סרט מיוחד במינו, שעם כל הגרנדיוזיות שלו, הוא גם סרט קטן יחסית, שעוסק פשוט במלחמה בין שני אנשים מופרעים, שפעם הם ג'ון טרבולטה ופעם ניקולס קייג'.