אנחנו לוזרים: האגו הנפוח חורץ את גורלו של גוש המרכז-שמאל

היו לנו תקוות. היו לנו פנטזיות. לא נותר מהן דבר. כל מי שחלם על מפץ פוליטי גדול של איחודים ורשימות משותפות שיסתערו נגד נתניהו במאמץ אחרון להצלת הדמוקרטיה, גילה להפתעתו שיש דבר חשוב יותר מישועת ארצנו: האגו של מנהיגי המפלגות. גם כשבפתח עומדת קטסטרופה חוקתית וגוש קיצוני־גזעני מימין, מעדיפים מנהיגי האופוזיציה והטוענים לכתר להתבצר בזחיחותם ולדמיין שאיכשהו הדברים יסתדרו להם למרות דהירתם ב־200 קמ"ש בלי בלמים אל עבר קיר בטון מגולוון. תראי, אימא, בלי ידיים!

>>>פאנל תרומות זרע – ולא רק ללהט"בים
>>> הרווקים והרווקות הכי שווים בתל אביב

בשבוע שנשאר עד לדדליין של הגשת רשימות המועמדים עדיין יכולים לקרות כמה דברים, אבל אין אנרגיה באוויר ואין אינדיקציה לדרמה כלשהי בפתח. מה יש? ובכן, יש שמאלנים שמתכננים להצביע לבוגי יעלון ויועז הנדל, יש חילונים שמתכוונים להצביע לבנט ופייגלין, ויש תחושה שטונה וחצי של טמטום נפל על הפוליטיקה הישראלית, רובו על ראשו של המחנה הדמוקרטי שרואה עצמו כפסגת האינטליגנציה. אין שום ערובה לכך שריצה משותפת של גוש אופוזיציוני הייתה מביאה למהפך הרצוי, אבל יש ודאות אחת: זה הסיפור שהבוחרים היו רוצים לעמוד מאחוריו. זה הנרטיב שמאות אלפי מצביעים מייחלים לו. האוונג'רז נגד החשוד מבלפור. כן, זה דבילי וילדותי. וכן, זה מה שרובנו רוצים.

וצריך להבין בדחיפות: נרטיבים מנצחים בחירות. לנתניהו יש נרטיב חזק ומצליח. מולו מתקשה השמאל־מרכז לייצר סיפור מאחד ומנצח. את ההזדמנות לכתוב אחד כזה מעדיפים גנץ, לפיד, גבאי, זנדברג ולבני להחמיץ, גם במחיר אובדן מנדטים. כרגע זה עניין שרק פסיכיאטרים יכולים לפתור, אבל אם לא יקרה משהו מפעים אז ב־10 באפריל תישאר עבודה רק לפתולוגים. בהצלחה לכולנו (לא אתה, כחלון).