חכמה מדי: האם העיר החכמה באמת משתלמת לתושבים – או רק לעירייה?

ד' מזרחי בסך הכל רצה לבטל דוח חניה שקיבל, לתחושתו שלא בצדק. הוא לא ציפה שהערעור שלו בבית המשפט המקומי בתחילת החודש ייהפך למקרה מבחן מעניין בנושא הזכות לפרטיות במרחב העירוני. דוח החניה שקיבל מזרחי על כך שחנה בחניה כפולה מול מאפיית אבולעפיה ביפו הופק על ידי פקחית שישבה באותה עת בחדר הבקרה בעירייה וצפתה במסך שמרכז תמונות מעשרות מצלמות בעיר. על המסך ראתה את מזרחי יושב במכונית ואת אשתו יוצאת לקנות דבר מה, לטענתה במשך יותר משתי דקות. מזרחי טען שלא רק שהדוח אינו מוצדק כי לא עמד זמן רב כל כך במקום שצוין, אלא שלעירייה אין זכות לחלק דוחות על סמך המצלמות, והוא צדק.

בתחילת החודש פסק השופט איתי הרמלין בבית המשפט לעניינים מקומיים כי הדוח אינו תקף. הוא אף הוסיף שלעיריית תל אביב־יפו אין סמכות מפורשת בחוק להשתמש במצלמות הנייחות לאכיפת חניה ושמדובר בפגיעה חמורה בפרטיות. "האפקטיביות של מצלמות אלה לצורכי אכיפה יכולה להביא לכך שעם הזמן הן ילכו ויתרבו, וסופו של התהליך יהיה שנמצא עצמנו בדיסטופיה אורווליאנית שבה כל צעד שלנו מפוקח על ידי הרשות".

הרמלין הוסיף: "התקנת מצלמות רחוב משנה באופן מהותי את המרחב הציבורי, ולכן גם מן הבחינה החברתית מן הראוי שהחלטה על הצבתן תתקבל על ידי הציבור עצמו – הן באמצעות נבחריו והן בהליך של שיתוף ציבור. אם לא נקפיד על כך, קיים חשש כי כציבור נגלה יום אחד שאנו חיים בחברת מעקב תחת פיקוח תמידי, מבלי שהחלטנו שאנו רוצים בכך".

עיריית תל אביב־יפו לא התרגשה מההחלטה וטענה שתוסיף להשתמש במצלמות למטרה זו ככלי יעיל ושבכוונתה לערער על פסק הדין. אולם העובדה שהעירייה החליטה להשתמש במצלמות הללו ללא סמכות חוקית מפורשת מעלה את השאלה — מי בכלל שומר על זכויות הפרטיות שלנו בעיר? האם לא הלכנו רחוק מדי עם העיר החכמה, שהמצלמות המרשתות את העיר במעגל סגור הן חלק עיקרי במערך התפעול וניטור המידע שלה? עם כל הרצון של העירייה לתת שירותים מתקדמים ולהפוך את העיר לחכמה יותר, האם התושבים בכלל יודעים מתי, מי, למה וכמה מידע נאסף על חייהם בעיר? האם כל החוכמה העירונית הזאת באמת משפרת את חיינו משמעותית או רק מייצרת לנו עוד שכבת אח גדול בחיים הדיגיטליים הפגיעים שלנו גם כך?

טובעים במידע

"עיר חכמה" היא אחת הבאזז וורדס הבולטות של השנים האחרונות בערים גדולות בעולם. כולן רוצות להיות כזאת, לנשום אוויר פסגות הייטקי, למשוך סטארט־אפים וליהנות מתדמית נקייה ושקופה יותר, גם אם בפועל הן מתקשות במטלות "טיפשות" יותר, כגון איסוף זבל או תיקון פנס שבור.

ההגדרה של ערים חכמות רחבה ומקיפה כמה תחומים, אבל בגדול מדובר בערים שמשתמשות בטכנולוגיות מתקדמות להקצאת וניהול משאבים טובה יותר בעיר ושיפור השירות לתושב. איך הן עושות את זה? באמצעות איסוף מידע, והרבה. המידע מגיע קודם כל מהתושבים עצמם שמוסרים אותו לעתים בהתנדבות ולפעמים מתוך חובה בממשקים השונים עם העירייה וכן מחיישנים, מצלמות, מעבדים ומאגרי מידע שיוצרים את מערך הביג דאטה של העיר.

הרציונל הוא שאמור להיות קל יותר לנהל ולתפעל עיר שממופה בצורה מיטבית, ולוודא שהתושב יפיק ממנה את המיטב. אבל מעבר לבאזז וורד וההתלהבות שבה תל אביב וערים אחרות מקדמות את הנושא, האם באמת תל אביב עיר כזאת חכמה? בשנים האחרונות תל אביב מובילה את הנושא בישראל וגם מחוץ לה, כשבאמתחתה כמה פרסים בינלאומיים שמאששים את התואר. היא הגיעה לכך בזכות שלל יוזמות שהעירייה מתפארת בהם – משירותי הדיגיתל, אוטו תל, תל אופן, הנגשת שירותים בדיגיטל ופרישת ווייפי בעיר, ועד דברים מוכרים פחות כמו פתיחת מאגרי מידע של העירייה, מערכת מפות GIS, מצלמות שמרשתות את העיר, סנסורים לבדיקת עומסי תנועה ושיתוף פעולה עם ווייז למיפוי פקקים. עיר חכמה אמורה לכלול בתוכה גם קידום סביבה יזמית וסטארט־אפיסטית, האצת יוזמות של כלכלה שיתופית ועוד.

אבל האם איסוף המידע הבלתי פוסק וניתוחו באמת הופך את תל אביב לעיר חכמה יותר? לדברי גיא שחר, ארכיטקט, גיאוגרף ואיש הייטק בעבר – לא ממש. לדבריו המושג עיר חכמה הוא מושג ריק מתוכן שמתודלק בעיקר על ידי חברות הטכנולוגיה הענקיות שמנסות כל הזמן לייצר שווקים ולקוחות חדשים ומשווקות להן את המערכות, הסנסורים, הראוטרים והחיישנים המתאימים.

"בשביל לייצר עיר חכמה יותר חשוב לפתור את הבעיות האמיתיות של העיר ולרדת לשורש העניין", הוא מסביר. "בסוף עיר זה הרבה לואו טק. העובדה שאני יכול עכשיו לשלם את דוח החניה באינטרנט לא עושה את העיר לחכמה יותר, מה שצריך הוא לפתור את בעיות החניה או לייצר תחבורה ציבורית טובה יותר שתמנע בעיות כאלה, אבל זה דורש כבר יותר מאתר או אפליקציה. הבעיות הן בניהול העיר, בקבלת ההחלטות. את זה שום מערכת חכמה לא יכולה לפתור, הן יכולות רק לספק מידע".

הבעיה, לדבריו, היא שאנו טובעים במידע שאנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות בו. "חשוב לזכור שהטכנולוגיה היא רק אמצעי. ניקח לדוגמה את הנושא של עיבוד מים טוב יותר. אתה יכול לשים את החיישנים של סיסקו על הצינורות, אבל אם יש תקלה צריך לשלוח צוות שיטפל בה, ואלה עובדי עירייה שלא תמיד זמינים. זה שיש אפליקציה של 106 זה מעולה, השאלה היא מה אתה עושה עם הקריאות האלו.

"הבעיה הכי חמורה היא אופניים חשמליים. לא פותרים את זה. אם אתה רוצה עיר חכמה קודם כל תפתור את הבעיה הכי חמורה של העיר. טכנולוגיה יכולה לסייע במטלות שהן רוטיניות, באיסוף ואגירת מידע. אבל בסוף מישהו צריך להסיק מסקנות ולקבל החלטות. עוד לא ראיתי רובוט או מחשב שמקבל החלטות. גם אם מקבלים את כל המידע הדרוש, הניהול בעיריית תל אביב־יפו ובעיריות אחרות הוא פירמידיאלי ולא מטריציוני, אין שילוב של ידע או שיתופי פעולה מספיקים בין צוותים שונים".

ומה עם שיתוף ציבור? העיר החכמה טוענת שהיא הופכת אותו למשפיע וחכם יותר.

"שיתוף ציבור אמיתי הוא לשתף את התושבים במה הולך לקרות בעיר, בכל שלב ושלב, באופן שמאפשר לעקוב אחרי כל תב"ע ותוכנית. העירייה מתהדרת בשיתוף ציבור, אבל בסופו של דבר בפרויקטים כמו הדולפינריום או כיכר אתרים הכל מתנהל במחשכים. אם אנשים היו יודעים את התכנונים האלה מראש, אולי זה היה מתנהל אחרת. חוץ מזה, גם כשהיא משתפת, השאלה היא אם מישהו מקשיב לציבור ומה העירייה עושה עם זה".

גם בג'ימייל מוותרים על הפרטיות

אחד האנשים שבכל זאת מסייעים לעיר להקשיב טוב יותר לתושבים ולמצות את הפוטנציאל שלה הוא אייל פדר־לוי, עם החברה שהקים עם שותפו עידו עברי -ZenCity. החברה משתמשת בבינה מלאכותית כדי לאפשר לערים להבין את הצרכנים והרצונות של התושבים שלהן בזמן אמת, על ידי הקשבה ומיפוי של קולות הציבור בערוצים השונים.

"לעיריות היום קשה מאוד לדעת אם הן עושות עבודה טובה, אם הן משקיעות בדברים הנכונים. אנחנו ממנפים מידע שכבר קיים ברשת ומעבדים אותו לכדי סנטימנט שייתן לעירייה תמונת מצב מלאה על מה שמתרחש בה", מסביר פדר־לוי.

פדר־לוי מסכים שעיר חכמה היא הרבה פעמים לא יותר מבאזז וורד. "מה שבאמת עומד מאחורי הדבר הזה זו עיר שיודעת לנצל את הטכנולוגיה ואת איסוף הנתונים והמידע שלה כדי להשתמש במשאבים שלה בצורה חכמה יותר ולתת שירות טוב יותר".

ומה קורה כשאיסוף הנתונים הזה בא על חשבון הפרטיות של התושבים?

"פרטיות והיכולת לדעת מה נעשה עם המידע שנאסף עלינו זה מאוד חשוב, אבל צריך להבין שתמיד קיים טרייד אוף בין שירות טוב לפרטיות. הרי גם בג'ימייל אתה מוותר על חלק גדול מהפרטיות שלך כדי לקבל שירות טוב יותר. כולנו רוצים שהעירייה תספק לנו שירות יותר טוב, השאלה רק איפה עובר הגבול ועל מה אנחנו מוותרים בתמורה".

ליאורה שכטר, מנהלת מערכות המידע של עיריית תל אביב־יפו ואדריכלית העיר החכמה בשנים האחרונות, מסבירה שההגנה על הפרטיות היא אבן יסוד בכל פרויקט חכם ודיגיטלי שהם עושים. לדבריה, לא רק שהם נשמעים לתקנות רשות הפרטיות במשרד המשפטים, שעודכנו במאי האחרון בעקבות GDPR (תקנות הפרטיות של האיחוד האירופי), אלא שהם מחילים על עצמם בקרה עצמית קפדנית.

כדוגמה לכך היא נותנת את פרויקט דיגיתל. "אנחנו יודעים לשים את הגבולות לעצמנו ובוחנים כל מקרה לגופו. לעולם לא נשמור את המיקום של התושב או נעקוב אחרי ההליכה שלו, כי יש פה חדירה חזקה מדי לפרטיות. גם את המידע שלפיו הלכת לאירוע מסוים לעולם לא ניתן לשום גורם חיצוני או למחלקות אחרות בעירייה. יכול להיות שלדעת את המיקום של התושב היה עוזר לדיגיתל להיות חכם ופרסונלי יותר, ויכול להיות שנגיע לשם, אבל כיום אנחנו לא עושים את זה".

אז דיגיתל הוא לא כזה חכם?

"אני מקבלת את הטיזינג, אבל אני חושבת שבשביל לתת שירות טוב אני לא צריכה לדעת עליך הכל. אני מעדיפה לתת 80 אחוז מהשירות ולא מאה אחוז, כדי לא לקחת את מלוא הפרטים עליך ולפגוע בפרטיות".

לגבי מצלמות המעקב בעיר, היא מסבירה שהמיקומים של 600 המצלמות הפרושות בעיר נקבעים לפי מקומות שמועדים לפורענות והיחידים שיש להם גישה לחומרים זה עובדי הביטחון של העירייה.

הבעיה היא שהתושבים לא ממש מודעים לזה. כלומר, גם אם אתם הולכים לפי כל כללי הפרטיות, האם לא כדאי שהציבור יידע מה נאסף עליו?

"חשוב שיתקיים הדיון הציבורי על פרטיות. כשאני מתכננת משהו אני קודם כל שואלת את עצמי בתור אדם פרטי מה מתאים ומה לא, ותמיד מוטלת עלינו החובה לתכנן כל דבר שאנחנו עושים ברמת השמירה על הפרטיות ולפעול במסגרת החוק, אבל חשוב שהציבור יידע מה אנחנו עושים".

גם פדר־לוי מ־ZenCity חושב כך. "כיום אין כל כך את הדיון הציבורי הזה, של מה אנחנו מרשים לנציגים שלנו לאסוף ומה אנחנו מרשים להם לעשות עם המידע שנאסף. כחברה עירונית אנחנו אמורים לנהל את הדיון הזה ולהחליט מה אנחנו מסכימים שיקרה ומה לא". כדוגמה טובה לכך הוא מביא את מה שקורה בניו יורק, שם מועצת העיר חוקקה בשנה האחרונה את חוק האלגוריתם הפתוח שמחייב גופי ציבור המתבססים על אלגוריתם במיון מועמדים לחשוף איך האלגוריתם עובד ועל סמך אילו קריטריונים הוא מקבל החלטות.

גם אם עיר חכמה היא בסופו של דבר היא לא יותר ממושג שמצלצל טוב באוזן ומצלצל טוב עוד יותר בכיסי היזמים העוסקים בכך, ברור כי לחוכמה הזאת יש השלכות משמעותיות על ניהול העיר ויכולותיה. גם אם הכל מיועד לשיפור חיינו בעיר והפיכתם לדיגיטליים ומהירים יותר, הפסיקה האחרונה בבית המשפט מראה שיש מקום לשאול שאלות, כמו איזה איסוף מידע בדיוק נדרש ולמה, מי מפקח על מאגרי המידע של העיר ואיך מוודאים מניעת זליגה של מידע לגורמים חיצוניים, האם אנחנו מודעים כפי שדורש החוק לכל מצלמה בעיר על ידי שילוט מתאים, ומה האינטרסים בחלק מהפרויקטים החכמים. כולנו רוצים לחיות בעיר חכמה ויעילה יותר, אבל אם היא לא תמיד פותרת את הבעיות החשובות של היומיום, אולי כדאי גם לבחון מה אנחנו נותנים בתמורה.

מעיריית תל אביב־יפו נמסר בתגובה: "כל פרויקט נבחן לגופו, כאשר יש לקחת בחשבון כי מצלמות ביטחון לא דומות למצלמות אכיפה, שאינן דומות למיזם טכנולוגי לפתרונות גודש חניה. עם זאת לעירייה חשוב לשמור על זכות הפרטיות של התושבים והיא בהחלט לוקחת בחשבון סוגיה זו. יודגש כי בכל פרויקט שבו יש חשש לפגיעה בפרטיות נעשית חשיבה ונבחנים כל ההיבטים, כך שבסופו של דבר נבחרת הדרך שבה הפגיעה היא מינימלית. בעניין פסק הדין, העירייה החליטה לערער".

מגגלים את העיר

תל אביב אמנם מתגאה בשלל יוזמות עיר חכמה, אבל אם מישהו באמת רוצה ללמוד עיר חכמה מהי, רצוי שישים פעמיו לעבר טורונטו. העיר הגדולה בקנדה חתמה השנה על חוזה עם Sidewalk Labs, חברה אחות של גוגל השייכת כמוה לתאגיד Alphabet, כדי שתתכנן ותנהל שכונה חדשה בעיר. השכונה אמורה להיות חממה עולמית לניסוי הטכנולוגיות החדישות ביותר בתחום האורבני, כולל רכבים אוטונומיים, ניהול המבוסס על אלגוריתמים ואינטליגנציה מלאכותית, אינטרנט מהיר בכל מקום וסנסורים שעוקבים ומווסתים את השימוש באנרגיה. כלומר עיר מחוברת, אוטומטית, מקושרת ומנוטרת דיגיטלית 24 שעות ביממה. המופע של טרומן מוסר ד"ש וזמין באפליקציה, או כפי שאריק שמידט, יו"ר גוגל ואלפאבית, ניסח זאת: "רק תחשבו על כל הדברים הנפלאים שהיינו יכולים לעשות לו מישהו היה נותן לנו עיר לנהל". החברה השקיעה בתור התחלה 50 מיליון דולר בפרויקט, וסך ההשקעה צפוי להגיע למיליארד דולר.

זו הפעם הראשונה שחברה מסחרית לוקחת בעלות על הקמת שכונה או עיר שלמה. מצד אחד, בעידן שבו חברות ענק והאלגוריתמים שלהן מנהלים את חיינו בהרבה אספקטים אחרים, למה לא להפריט את הניהול העירוני ולהעביר אותו לידיהן? לעומת זאת יש מי שחשב שזה צעד אחד רחוק מדי בהתרת הרסן בכל הקשור לפיקוח על פרטיות התושבים.

בשבוע שעבר התברר כי חלק מהחששות היו מוצדקים. ד"ר אן קאווקיאן, יועצת הפרטיות של הפרויקט, התפטרה לאחר שהבינה כי חלק מהמידע שנאסף על התושבים והתנהגותם יועבר לגורמי צד שלישי ולא יימחק כפי שהובטח לה. בתגובה מסרה החברה כי היא מצרה על עזיבתה, אבל שאין לה שליטה הרמטית על מה שחברות אחרות יעשו בפרויקט.

השכונה של גוגל בטורונטו היא אולי המקרה המקיף והאמביציוזי ביותר בתחום העיר החכמה בעולם, אבל הוא לא היחיד. בסין ערים רבות מכילות שכונות מגורים עם זיהוי פנים בכניסה שמועבר אוטומטית למשטרה, בריו דה ז'ניירו שיתוף פעולה עם IBM יצר מאגר שמעבד מידע ממאות מצלמות המרשתות את העיר, ובפיניקס יצרה וויאמו (עוד חברה בת של גוגל) שירות הסעות חינמי במכוניות חכמות בשיתוף עם מערכת ההסעה של העיר. לכאורה כולן יוזמות חיוביות המשרתות את העיר, אבל בתמורה מעניקות הקלות רבות ברגולציה ולעתים גם גישה משמעותית למידע על תושבי העיר.

בתל אביב אמנם עדיין אין שיתופי פעולה מהסוג הזה, אבל בשעה שאנחנו עסוקים כל כך בבחירת ראש העיר הבא אולי כדאי שנתחיל לשים לב לחברות שמרוויחות כסף גדול מניהול חכם של העיר, ונזכור לשאול איך ועד כמה נשמרת הפרטיות שלנו.